אתמול בערב חגגנו יום הולדת. אירוע שבימים רגילים לא מצדיק טור, כתיבה ולספר עליו למישהו. כמו אנשים רגילים ביום הולדת ישבנו כמה בני משפחה; אחד הדודים לא הגיע להפגנות במוצ"ש – שם הוא קבוע – לשם ציון האירוע, הדודה מצביעת מרצ הייתה גם כן. בת דודה אחרת לא הצליחה לבוא בגלל המחאות וכמובן החלק הדתי והימני של המשפחה הפגין נוכחות.
ישבנו, אנשים רגילים למדי, ואכלנו, דיברנו, צחקנו, התלוננו. אף אחד לא הרגיש לא בנוח או פחות רצוי בשל הסערות הפוליטיות.
כאמור, זה אירוע רגיל ושגרתי, שלא מצדיק כתיבה עליו בימים רגילים. אבל אלה ימים קצת אחרים. אמש פורסם בחדשות 12 ש-13% מהמשיבים בסקר שנערך עבור הערוץ דיווחו שניתקו קשר עם בן משפחה בגלל מחלוקת פוליטית. מתנגדי הרפורמה המשפטית מאשימים את הממשלה ביצירת פילוג בעם, תומכיה אומרים שהמוחים מפוררים את החברה וסדר היום התקשורתי מושפע מאד מאזהרות אלה.
ודאי שכעיתונאים שמתפרנסים מאירועים חריגים ואמירות קיצוניות – ידינו במעל גם במעל. ועדיין, עם כל זאת, צריך רגע לומר: פרופורציה.
ביום שישי האחרון, בפארק ליד הבית, ישבו משפחות רבות, הורים וילדים. משפחות מגוונות עם סבא וסבתא שנראים לא-דתיים היו שם גם כן, כמו גם אבא חובש מגבעת וילדים שנראים כלומדים בתלמוד תורה.
ה"תקריות" האלה נמצאות בכל רגע ובכל מקום. כשאישה עולה לאוטובוס עם עגלה וכמה נוסעים קופצים לעזור לה, כשמתלוננים יחד בתור לקופה בחנות, כשבמשרד יושבים אנשים זה לצד זה לאורך היום – גם אם לעתים פורץ ויכוח סוער, בסוף ניגשים יחד למשימה המשותפת או להכין קפה.
זה לא שאין דברים לא נעימים או הקצנה של השיח. אבל הפילוג המיוחצן והמשווק היטב לא תופס מקום בחיים שלנו ביומיום. כשאנשים יושבים ביחד הם לא נושמים מאבק, בטח לא מנסים בכוח לריב ובוודאי שלא מתכננים להילחם פיזית ביושב לידם.
הדיווח העיתונאי על התקריות בהפגנות, כמו עימותים וירידה לפסים אלימים – היא חלק מהעניין בהחלט. אבל כפי שבחדשות מדווחים על הנהג שעשה תאונה ולא על 2 מיליון נהגים שנהגו היום כשורה – כך גם בהקשר הזה אפשר להזכיר לצד הדיווחים שבסוף החיים המשותפים, האוויר שכולנו נושמים, המרחבים שכולם מבלים בהם שאינם טוויטר או הכנסת – לא נראים כמו זירת אגרוף אלא מקומות שאנשים רגילים פשוט חיים בהם יחד. פרופורציות.
