למי שייך המרחב הציבורי? זאת שאלה שעולה בתכיפות די גבוהה בארץ הקטנה והצפופה שלנו. וככל שעולות המעלות הטונים נהיים גבוהים יותר. טוב, זה הגיוני, חם לנו ואנחנו מזיעים וגם במשרד מתארגנת שדולת הנשים נגד הגברים באשר לעוצמת המזגן במרחב הציבורי. צ־י־ב־ו־ר־י.
מדי פעם צריך להסביר לחילוני הליברלי הממוצע בישראל שהמרחב הניטרלי לדידו – לבן, עשיר ולא דתי – הוא בעצם לא כזה והוא למעשה מורכב, או לכל הפחות אמור להיות מורכב מכל גוני הקשת הישראלית. אתם יודעים, כמו בניסוי הזה שעושים ביסודי ששמים את כל הצבעים על איזה גלגל ומסובבים והצבעים הופכים ללבן. כזה מרחב לבן אנחנו צריכים.
ומדי פעם צריך להסביר לחרדים – שזה שהם יכולים למשוך בשמיכה מצד אחד ולהשאיר את כף הרגל שלנו לקפוא, זה לא אומר שהם צריכים לעשות את זה, או שנכון שהם ימשיכו להפעיל את הכוח הזה. אחרי הכול, זו הרגל השנייה של אותו גוף.
אבל וואי, כמה אנחנו מפחדים ורבים ולחוצים זה מנוכחותו של האחר שהוא אני, לא? לא מזמן מישהו במשרד החינוך ניסה למכור לנו את הסלוגן החמוד "האחר הוא אני", אולי זה בלבל אותנו קצת יותר מדי. האחר הוא לא אני אבל לגמרי אפשרי שיהיו לו נקודות השקה ומפגש איתי.
לאחרונה קם בירושלים קול זעקה על ארבעה ימים שבהם תיערך הפרדה במתחם ההחלקה על הקרח המקומי לטובת הציבור החרדי שמהווה כ־40 אחוז מתושבי העיר. ארבעה ימים מתוך שישים. כשאני כותבת את זה כאן מנותק מהקשר של הרוחות המנשבות בירושלים, זה באמת נראה אידיוטי ולא הגיוני. מגיע גם לילדים עם פייעס ולילדות עם צמות להחליק על הקרח בקיץ. למה לא. אבל כשבמקביל לכך, באווירת הבחירות המתחממת תושבי ירושלים שומעים על כוונת החרדים לסגור את מתחם התחנה בשבת ולסגור את הברים בשוק מחנה יהודה, שהפך לאחד ממוקדי הבילוי התוססים בעיר – אפשר להבין איך ילדות עם צמות וילדים עם פייעס בהחלקה על הקרח מאיימים, כן, ממש מאיימים על תושבי העיר הלא דתיים. כן, צפוף לנו וחם לנו ואנחנו כל הזמן דורכים זה על זה. אבל זה לא באמת חייב להיות ככה.
או קחו למשל את האירוע הזה של חב"ד בכיכר רבין. כמה היסטריה. פעם בשנה מתקיים אירוע חרדי בהפרדה בתל־אביב. מודה, אני לא מתעלפת על דיבורים חב"דניקיים וכבר גיליתי שבכל חב"דניק גם הכי סטרייט לכאורה, מתחבא משיחיסט קטן. אבל בסדר, שיקרבו את הגאולה למשך ערב אחד מתוך הכיכר הכי חילונית־שמאלנית במדינה. גם אם בחב"ד רואים בהנפת דגלי המשיח דווקא בכיר רבין יעד חשוב וכיבוש טריטוריה אסטרטגית, אני מציעה לחילונים להפסיק לקחת אותם כל כך ברצינות ולהניח להם.
"איפה עובר הגבול" ישאלו חברי וחברות מרצ שהפגינו נגד האירוע שהתקיים בהפרדה. זאת תמיד השאלה הכי קשה. מהו חופש דת ומתי הוא מתנגש עם החופש מדת. מתי אסור להתערב בתוך מנהגים פנים־קהילתיים ומתי אסור לעמד מנגד. במלחמות האלו על השמיכה הקטנה הזאת, שנדמה שאף פעם לא תצליח לכסות את כולנו, קורים הרבה דברים מעצבנים. מעצבן שהחרדים משתמשים פתאום בנוסחאות הליברליות של פלורליזם ושל קבלת האחר כשאינספור פעמים הם בועטים, דורכים וכותשים את האחר – ושלום לעובדים האתיופים של יקבי ברקן שנשלחו הביתה בגלל ספק יהדותם. אין דבר מעצבן יותר שעושים מהנאורות קרדום לחפור בה. אולי מעצבן באותה מידה הוא הלך רוח חילוני שחושב במושגים של חינוך מחדש וכפייה של ערכי הנאורות על הנשים המסכנות שלא מבינות כמה הן מסכנות כשהן רוקדות מאחורי מחיצה, ודרך שערי בג"ץ מנסים שוב ושוב לדחוק תהליכי עומק שנעשים לאט לאט בחברה החרדית – ראו ערך המלחמות בהפרדה מגדרית בתוכניות לימוד אקדמיות המיועדות לחרדים. הניחו לשמיכה. הניחו לגוף להתרווח, כל איבר במקומו.
אחר בשכונה שלי?
הקורא הדתי־לאומי הממוצע יטפח לעצמו על השכם אם הגיע עד לפה. ביקורת על החרדים, ביקורת על החילונים, ורק אנחנו מושלמים. טעות חברים. סיפור טרי מהשבוע: ועד רבני בנימין הוציא מכתב לראש המועצה אבי רואה ובו נשטחה בקשתם שלא יסייע להקמת מכינה קדם־צבאית לבנות בשטח המועצה, מחשש שהדבר עלול לעודד גיוס נשים. לפני כשנתיים הועברה מכינת לפידות מהיישוב מכמש בשל התנגדות התושבים, ומאז עברה כמה גלגולים וכעת מעוניינים לקלוט אותה במצפה־דני. אבל אויה! שוב ישגעו לנו את הבנות!
אני תוהה על החשיבה של אותם הרבנים החתומים על המכתב כאילו המרחב בבנימין שמור רק לאנשים מסוגם ולבעלי אותו הלך רוח מחשבתי. כאילו אין מקום לבחורות חכמות ואידאליסטיות בהרי בנימין "שלהם". כאילו אי אפשר לדור אלו במחיצתם של אלו ולנשום את אותו אוויר. שוב הפחד, שוב ההיסטריה, שוב המחשבה שאפשר לעצור תהליכי עומק שמתרחשים בחברה הישראלית או לכל הפחות להסיט אותם ממסלולם אל מחוץ לטווח הראייה שלנו.
ועד להיכן היו מגיעים הדברים? האם הם היו מתנגדים להקמת יישוב חילוני בשטח המועצה מחשש שאלו יטמאו את האתחלתא דגאולה שלהם? או שכל עוד חילונים מתגייסים למען יישוב הארץ הם טובים לנו. נכון לעכשיו המועצה לא שועה לבקשת הרבנים, אבל גם פה, כמו בפסקה הקודמת, נכון להירגע קצת עם משיכת השמיכה.
אבוי, אנחנו דומים
ביקום מקביל הרחוק אלף שנות אור מהטקסט הנכתב לעיל, אני יושבת בחדרי במלון אמירי הגליל ב"תוכנית בוסתן" שמיועדת למשוררים מבטיחים – ארבעה ערבים וארבעה יהודים. לא התכנסנו כדי לדבר על דו־קיום או לנסות לחיות בדו־קיום, אבל ארבעה יהודים וארבעה ערבים בחדר אחד הם שמונה פילים בחדר שנהיה צפוף אם לא מדברים עליהם.
ואתם יודעים מה גיליתי? כמה מטורף הפחד שלנו וכמה הוא מנחה אותנו וכמה לא ייתכן שאנחנו לא דוברים ערבית. ואיך רוב הזמן אנחנו חיים בשני קווים מקבילים שאף פעם לא ייפגשו. לחבר'ה הערבים יש יתרון ברור עלינו – הם מדברים את שפתנו ומבינים את רוב מה שאנחנו אומרים. במאזן הכוחות הארץ־ישראלי הם החלשים ודווקא משום כך הם חייבים ללמוד את שפת החזק, אבל החולשה שלהם הופכת לנקודת חוזק ונקודת העיוורון של החוזק שלנו הופכת לחולשה גדולה. אנחנו לא מבינים אותם.
ואתם יודעים מה הדבר המפחיד ביותר לגלות? כמה אנחנו דומים. אנחנו ממש דומים לערבים בהרבה מאוד דברים. אמאל'ה! אמש ישבתי עם נאדין והתגלגלנו מצחוק כשדיברנו על איך התחתנו כל כך צעירות ומה בעצם הבנו בגיל 22 ו־19 בהתאמה, דיברנו על חינוך הילדים ועל פערים בין בני הזוג ובכלל על ממסד הנישואין, ועל הספרים שאנחנו קוראות עכשיו ועל איך היא עפה על ניטשה ולא גיליתי לה שהחברים שלי מכנים אותי 'מתנחלת ניטשאנית'. אפילו הספקנו לתכנן לנסוע יחד לפסטיבל סוּפי בטורקיה בדצמבר. יאללה טורקיה בדצמבר. אינשאללה.
