בשנים האחרונות גובר החשש לרעידת אדמה בעוצמה גבוהה בישראל. התרחיש קיבל לאחרונה משנה תוקף בעקבות האסון שהתרחש בטורקיה ובסוריה שגבה את חייהם של יותר מ-50,000 בני אדם, וגרם לנזקים אדירים למבנים ולרכוש. בשבוע שעבר פרסם מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, דו"ח חמור שמעלה שאלות ומעורר דאגה עצומה בקרב רבים. הדו"ח קבע נחרצות כי ישראל אינה מוכנה לתרחיש הקיצון בו חלילה יקרסו מבנים רבים.
הישראלים שצפו בחרדה בתמונות שהגיעו ממוקדי הרעש, חושבים בטעות שאם חלילה תרחיש האימים יקרה גם כאן, המדינה תפצה אותם, או לכל הפחות תדאג להם לחלופת דיור. למרבה הצער, על אף שהציפייה לגיטימית, אין לה כל ביסוס. יותר מכך, מדינת ישראל בחרה באופן מעשי לגלגל את האחריות לנזק על הציבור ולהסיר ידה מהעתיד לבוא.
בניגוד למקרים של אירוע מלחמתי או פגיעת בצורת, מדינת ישראל ביצעה מחדל נוראי כאשר לא מצאה לנכון להקים קרן לפיצויים כתוצאה מרעידות אדמה. הסוגייה אמנם עלתה לדיון בוועדות הכנסת לפני למעלה מעשור, אך מאז הממשלות שהתחלפו נמנעו מלהתייחס לעולה ממנה. האבסורד שנוצר הוא שלנזקי פגיעה ממתקפת טילים קיים כיסוי ממשלתי, אך לנזקי רעידת אדמה לא קיים כיסוי כזה וכל אזרח מופקר לנפשו כאשר הוא מצופה לדאוג לעצמו לביטוח פרטי.
המדינה כביכול מתמודדת עם תרחיש אימים זה בכך שבמסגרת פוליסת ביטוח הדירה התקנית המוכתבת על ידי המחוקק קיים כיסוי למקרה של נזקי רעידות אדמה, כברירת מחדל (אשר המבוטח רשאי לוותר עליה). היות ומרבית בעלי הדירות במדינה רוכשים את דירותיהם באמצעות משכנתאות, ולאור כך שהבנקים דורשים הקמת פוליסת ביטוח מבנה, במדינת ישראל ישנו אחוז גבוה יחסית של בעלי ביטוח בהשוואה למקומות אחרים בעולם.
למעשה, הביטוח הסטנדרטי הוא חזיון תעתועים, ובפועל גם אם תהיה לכם פוליסה תקפה במקרה של רעידת אדמה, כנראה שתמצאו את עצמכם עם פיצוי קטן משמעותית מערך הדירה. איך זה יתכן? מפני שביטוח הדירה הסטנדרטי מכסה את ערך המבנה ולפעמים גם את תכולתה של הדירה, אך הוא לרוב אינו מכסה את השטחים המשותפים בבניין, ובעיקר אינו מכסה את ערך הקרקע של הדירה שהוא במרבית המקרים בעל הערך העיקרי בשווי הדירה. בנוסף, הביטוח אינו מכסה את חלקם של הדיירים האחרים בהקמת המבנה המשותף. כלומר, די בכך שדירה אחת בבניין אינה מבוטחת, על מנת שלא יתאפשר לכם להקים את המבנה מחדש על תילו. לכן התוצאה עלולה להיות שתיוותרו עם סכום פיצוי חלקי עבור ערך המבנה בלבד, שהוא כאמור שבריר מערך הדירה.
מעבר לכך, חלקים רבים מהפוליסה הסטנדרטית מנותקים מהמציאות. לדוגמא: הפוליסה התקנית דורשת כי הקמת הבית מחדש תתבצע בתוך תקופה של שנה לכל היותר, ובהתאם כיסוי דיור חלופי במידה ונגרם נזק למבנה תקף לתקופה זו. דרישה זו מנותקת מציאות גם בזמנים רגילים, בטח ובטח במקרה של רעידת אדמה, בה הזמן שיידרש לשיקום המבנים ארוך הרבה יותר, והפיצוי במקרה זה רחוק מלהיות מספק.בעיה נוספת שעלולה לצוץ במקרה של רעידת אדמה, היא עודף ביקוש לרכישת או השכרת דירות, מול היצע דליל של דירות למכירה או השכרה. וכך גם אם יהיה ביד המבוטח מספיק אמצעים כלכליים לרכישת דירה או השכרתה, סביר להניח שלא תמצא דירה זמינה.
וכאילו לא די בכך, הכשל אינו מתמצה במודל הביטוח, אלא מתבטא גם ברמת המוכנות בביצוע התוכנית המדינית שנועדה לחזק מבנים ולמנוע את קריסתם. במהותה, תכנית תמ"א 38 ביטאה את השאיפה לייצר ממשק של כדאיות כלכלית בין קבלנים לדיירי הבניין. תכנית זו הייתה אמורה להוביל לכך שמבנים שאינם עומדים בתקן של רעידות אדמה יחוזקו תוך כדי יצירת כדאיות כלכלית. תמ"א 38 אמנם עבדה נהדר במרכז, שם הכדאיות הכלכלית התממשה, אולם בפריפריה הגיאוגרפית, לא נותר זכר לתוכנית. וכך קרה פעם נוספת, שדווקא האזורים שבסיכון הופקרו בצורה רשלנית.
בנוסף על כך, למעט פרויקטים שכבר קיבלו היתר או נמצאים בשלבים הסופיים של קבלתו, אין כיום פרויקטים חדשים של תמ"א 38, מפני שעל פי חוק היא עתידה להסתיים באוקטובר הקרוב. מאחר ותוכנית חלופית טרם יצאה לפועל, הקבלנים שמבינים כי לא יספיקו להגיע למועד סיום הבנייה עם היתרים עבור פרויקטים חדשים, יושבים על הגדר וממתינים שהממשלה תואיל בטובה להשלים את הליך החקיקה.
הדו"ח החדש של מבקר המדינה אינו מחדש דבר, אך הוא מדגיש את השאלה האם הממשלה תתעשת במהרה, ותפעל למען מציאת פתרונות מהירים שיגנו על תושבי מדינת ישראל מפני סכנה קיומית.
