אגדה תלמודית מספרת על היום שבו כרה דוד המלך את בורות השיתין במקום שהמזבח היה עתיד להיבנות בו, לקראת בניית בית המקדש. והנה, במהלך הכרייה החלו מי התהום לעלות ואיימו לשטוף את העולם. כדי להציל את העולם נאלץ דוד לנקוט במהלך דרמטי: לכתוב את השם המפורש על פיסת חרס ולהשליך אותה לתוך הבורות. רק אז החלו המים לרדת והסכנה לעולם חלפה.
הרפורמה המשפטית, בדומה לכריית בורות השיתין, פתחה את הפתח בפני מי התהום. גל המחאה ששוטף את הארץ גדול הרבה יותר ממנה. המוחים לא זועמים על פסקת ההתגברות או על עילת הסבירות, לא חוששים משינוי שיטת בחירת השופטים ואפילו לא מחוק היועמ"שים. מה שבאמת מדיר שינה מעיניהם ולא נותן להם מנוחה הוא ההבנה, שהתחדדה אצלם בגלל הרפורמה, שהחברה הישראלית השתנתה לבלי הכר בעשורים האחרונים – שינוי שמשפיע עליהם ישירות.
מילותיו של אהוד מנור, "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה", מלוות את ריבואות הישראלים שיוצאים לרחובות ולכיכרות; ההרגשה שמדינת ישראל הופכת למקום שהם לא ירצו לחיות בו, ואולי אף לא יוכלו לחיות בו בהתאם לתפיסת עולמם ואורחות חייהם.
ומדינת ישראל אכן משנה את פניה. בכנסת ה־25 מכהנים 32 חברי כנסת שמשתייכים למפלגות דתיות מוצהרות יותר (ש"ס, יהדות התורה, הציונות הדתית ונעם) ופחות (עוצמה יהודית). למעלה ממחצית חברי הקואליציה הנוכחית הם דתיים וחרדים. הבחירות הללו, והרפורמה שבעקבותיהם, חידדו את התמונה הזו. החשש החילוני והשמאלני אינו מפסקת ההתגברות עצמה, אלא מהמטרות שהיא תנוצל לשמן.
נכון, רבים מתרחישי האימה שמציירים מתנגדי הרפורמה מופרכים, אך ככל שהדמוגרפיה תתקדם לאותו הכיוון, חלקם עשויים להפוך מחלום בלהות חילוני למציאות. איש לא יכול להבטיח להם שלא. כבר היום עולות מדי פעם הצעות חוק שאיש לא היה מעלה בעבר על דעתו. מרביתן אינן רציניות, וחולפות כקוריוז בלתי מזיק, אך במחנה החילוני חוששים, במידה של צדק, שהקוריוז עלול להפוך בתוך שנים לא רבות לסדר היום של האוחזים בהגה השלטון.
במשך שנים האמינו חילונים רבים שבית המשפט ישמש להם מגן בפני מגמות ההקצנה וההתחרדות שזיהו במדינת ישראל. גם אם חברי הכנסת "ישתגעו", סיפרו לעצמם, שופטי בג"ץ ישיבו אותם למסלול ויגנו על אורח החיים החילוני. הרפורמה חשפה את האמת הפשוטה: לאורך זמן בית המשפט לא יכול לחסום מגמות חברתיות שמגובות בשינויים דמוגרפיים. גם אם מאבקם של מתנגדי הרפורמה יסתיים בניצחון חלקי, והם יצליחו לאכוף פשרה כזו או אחרת על הקואליציה, יחסי הכוחות האמיתיים בחברה הישראלית כבר נחשפו, וכן דימויו של בית המשפט העליון כמבצר חסין ששום פוליטיקאי אינו יכול לו.
גם אם בית המשפט יתנהל כאילו לא אירע דבר, שופטיו כבר הבינו אלו כוחות עומדים מולם, ובעתיד הם עשויים להיזהר הרבה יותר בהפעלת כוחם. הרוב הדמוקרטי מוכן אומנם לוותר לעיתים באופן זמני על כוחו, אך לא ייתן לשום מוסד לרמוס אותו באופן עקבי.
את כל זה מבינים גם המוחים, ובדיוק לכן הם חרדים מכל פשרה. הם רוצים ניצחון בסגנון מתווה הנשיא הרצוג, כזה שישנה מהותית את מאזן הכוחות, ושום פתרון אמצע לא ירגיע אותם. האנרגיה של המחאה תמשיך לבעבע בכל מקרה, והיא תפרוץ שוב במוקדם או במאוחר.
