הדוגלים ביוזמת לוין־רוטמן משווים את החוויה של מתנגדיה לכאב ההתנתקות מגוש קטיף. מתוך ההקבלה הזאת הם גוזרים את הציפיות שלהם ממתנגדי הרפורמה: כפי שאנחנו קיבלנו את סמכות ממשלת ההתנתקות לבצע פעולה כואבת העומדת בניגוד לעקרונותינו הבסיסיים, אנחנו מצפים שגם אתם תקבלו את סמכות הממשלה הנוכחית ביחס לשינויים המוצעים כיום.
אין לי ספק שהכאב והזעם שחוו רבים בתהליך ההתנתקות (או הגירוש, לתפיסתם) היו עמוקים וקשים. אולם חשוב לי להבהיר לכל אלה שכאבו וכואבים את פצע ההתנתקות, כי הדברים באמת אינם דומים. רחוק מזה.
בקרב רבים בציבור הישראלי (כולל בקרב התומכים ברעיון ארץ ישראל השלמה), עצמאות מערכת המשפט היא המשען לעיקרון מרכזי בתפיסת עולמם וחייהם: החופש של כל אדם שנברא בצלם לממש את עצמו, לחיות את חייו לפי תפיסת עולמו, ולהיות מוגן מעריצות הממשל ומפגיעה בזכויותיו הבסיסיות. הזכויות הללו כוללות את חופש הביטוי, חופש לחשוב עצמאית ולהטיל ספק, הזדמנויות שוות, שוויון בפני החוק, חופש ההתאגדות, חופש העיסוק, ייצוג ואפשרות אמיתית להשפיע על הממשל, ועוד.
רק חברה שמבטיחה את החופש והזכויות הללו היא חברה שראוי לחיות בה. עקרונות החופש וזכויות האדם הם תוצר של מאבקים היסטוריים קשים, והם רחוקים מלהיות מובנים מאליהם. הם עומדים ביסוד הגות ענפה ועמוקה המצדיקה אותם ומפרטת את השלכותיהם על המשפט, הממשל, הכלכלה, החברה והחינוך. האתוס של החירות בא לידי ביטוי במורשת תרבותית ענפה, ומיוצג בהגותם של לוק, וולטר וקאנט, ג'ורדנו ברונו, מרטין לותר קינג, גנדי ומשה.
בעיני הציבור שדוגל בתפיסה הליברלית־הומניסטית, עצמאות מערכת המשפט היא הבסיס והיסוד לקיום העיקרון המרכזי בחייהם במדינה: חופש וזכויות האדם. זה אינו סותר את הדת והזהות היהודית. נהפוך הוא; כיהודים וכבני אנוש אנחנו מאמצים את מוסר הנביאים ואת היבטי היהדות המדגישים את זכויותיו וכבודו של כל אדם, רגישים לסבלו של הגר והזר, ומצווים עלינו לעסוק בתיקון עולם (כל העולם).
מכאן נובע שעצמאות מערכת המשפט כמגן החופש וזכויות הפרט היא לנו עיקרון מרכזי כמו האמונה בא־ל בעבור האדם הדתי. השמירה על עצמאות מערכת המשפט היא מצווה דומה בחשיבותה למצוות המרכזיות ביותר בעיני היהודי הדתי. בית משפט עליון עצמאי ושופטים עצמאיים הם מבצר מרכזי של אמונתנו, בדיוק כפי שבית הכנסת או הרבנים הם מבצרי האמונה היהודית.
מכאן גם ברור מדוע לא נראה לי נכון להקביל את האיום הגלום בהתנתקות לאיום הגלום בביטול עצמאות מערכת המשפט. גם מי שרואה בהתיישבות בכל חלקי הארץ ראשית הגאולה, לא סביר שיטען כי ההתיישבות בגוש קטיף היא התנאי ההכרחי והבסיסי ביותר לגאולה, ושגאולה כזאת לא תיתכן אחרי הגירוש. בניגוד לכך, עצמאות מערכת המשפט כמגן החופש וזכויות הפרט היא בפירוש עקרון יסוד של הציבור הליברלי־הומניסטי בארץ. אפשר גם לומר: סלע קיומנו. בלעדיו לא תתקיים חברה חופשית.
ביטול עצמאות מערכת המשפט כמגן החופש וזכויות הפרט, משול בעינינו לגזרת שמד עבור יהודי דתי. כאילו הכריחו יהודי דתי להמיר את דתו, לאכול טרפה, לחלל שבת, או לצפות בשרפת בית הכנסת שלו.
במילים אחרות: בעיני חלק מהציבור הדתי ההתנתקות מגוש קטיף פגעה בתוספת חשובה לבית; אבל בעיני ישראלי הדוגל בהומניזם ליברלי, ביטול עצמאות המשפט הוא החרבת יסודות הבית. מבית חופשי ומוגן הוא יהפוך לבית כלא. ועל הגנת הבית נהיה מוכנים גם להיהרג. ייהרג ובל יעבור.
אבל אולי אפשר עדיין למנוע חורבן; לשמור על עצמאות מערכת המשפט, ועם זאת לשנות את הרכבו כך שישקף מגוון קולות. אולי אפשר גם להגביל את סמכות בג"ץ כל עוד אין מדובר בזכויות הפרט. כל מי שחפץ בהמשך קיום משותף כאן חייב להתגייס למאמץ הזה, כל עוד לא מאוחר.
פרופ' אבי עשור הוא מרצה לפסיכולוגיה חינוכית בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בן־גוריון
