צריך להודות: מתווה הנשיא אכזב גם אותי. הרצוג פעל כעורך דין שמייצר אוסף של פשרות נקודתיות ונוקדניות, ולא כמנהיג שאמור להבין לעומק את חרדות הצדדים ולתת להן מענה. לטענה העיקרית של הימין, שבג"ץ הפך ממגן זכויות האדם לגורם מעצב מדיניות, אין תשובה במתווה הנשיא. תשובה כזו הייתה צריכה להיות ביטול זכות העמידה לעותרים ציבוריים, שהפכה לסמל המהפך בתפקידו של בג"ץ. שינוי דרמטי כזה היה נותן לימין גם הישג פסיכולוגי חשוב, שלם ולא פשרני, לצד ההישג הגדול של האופוזיציה: עצם סיכולו של מתווה מסוכן שיש לו רוב בכנסת. עכשיו, כשהסיכוי לפתרון המשבר ברגע דרמטי אחד נכשל, יצטרכו כל המבוגרים האחראים במערכת, מכל הצדדים, לשנס מתניים ולנסח יחד את הפשרה הגואלת.
כבר נאמר שהעימות בעניין הרפורמה אינו אלא תסמין לעימות הזהותי בחברה הישראלית בין ליברלים למסורתיים. שורש הבעיה בעיניי הוא זניחת רעיון כור ההיתוך, לטובת אימוץ גורף מדי של הרב־תרבותיות. חברה חפצת חיים לא יכולה לוותר על הנחלת אתוס ערכי וזהותי בסיסי משותף – גם אם יש מקום כמובן למינונים שונים של ערכי היסוד, בצד גבולות יציבים. הטעות של כור ההיתוך ההיסטורי הייתה שהאתוס לא הכיל די רכיבים, ובעיקר בנטייה לזהות אותו עם קבוצה חברתית מסוימת, חילונית ואשכנזית, במקום עם כל אדם ומגזר שירצו לאמץ אותו.
ממילא, השגת הפשרה היא יעד חיוני, אבל בהחלט לא מספיק. אחרי הפשרה נצטרך ליצור מהפכה ארוכת טווח בשלושה מישורים נוספים. ראשית, עיצובה וניסוחה של חוקה – לא במקום הרפורמה המשפטית המיידית, אלא לצידה ואחריה. מי שהמילה "חוקה" נראית לו דרמטית ומפחידה מדי יכול להסתפק גם בניסוח שני חוקי יסוד בלבד, שיצטרפו לחוקי השפיטה והחקיקה שיצטרכו ממילא לבוא לידי ביטוי בנוסח כזה או אחר של הרפורמה.
החוק האחד צריך לשנות את שיטת הבחירות בישראל, ולהעמידה סוף־סוף על הרכבת ממשלה בידי ראש המפלגה הגדולה ביותר. כך לא רק ייחסכו רוב מעשי הסחטנות הכרוכים במשא ומתן הקואליציוני, אלא תיווצר מערכת פוליטית של שתי מפלגות גדולות, כאשר הבוחרים בכל מחנה ירצו להבטיח את ניצחון המחנה שלהם באמצעות הצבעה למפלגה הגדולה ביותר בגוש. בתרחיש כזה, סביר שנקבל בעיקר ארבע מפלגות: שתי מפלגות גדולות, של מרכז־ימין ומרכז־שמאל, ועוד שתי מפלגות בינוניות, שייצגו את החרדים והערבים.
החוק השני שצריך להוסיף הוא חוק יסוד מדינה יהודית ודמוקרטית, שיכול לייתר הן את כבוד האדם וחירותו והן את חוק הלאום. חוק כזה ינוסח ברוח מגילת העצמאות, היינו שמדינה יהודית היא מדינת הלאום של העם היהודי, ומדינה דמוקרטית פירושה לא רק משטר של בחירות חופשיות והכרעות רוב, אלא גם שוויון זכויות וחובות מלא לכל אזרחי המדינה (כולל חובת שירות לאומי לגברים חרדים וערבים). לצד הרגעת הערבים בעניין שוויון הזכויות, חשוב להרגיע גם את החילונים בהבהרה חוקתית מפורשת של חופש דת וחופש מדת, כאשר זהותה היהודית של המדינה יכולה להתבטא בסמליה ובהשפעה על צביון רשות הרבים שלה, אבל בשום פנים לא בכפייה דתית על הפרט.
השינוי היסודי השני הוא כינונה של מערכת חינוך ממלכתית אמיתית, שתחייב את כל המגזרים בלימודי ליבה יהודיים ואזרחיים. ראוי שהאפשרות לחינוך זהותי ברור תינתן גם לשבט החילוני ולשבט הערבי, כשם שניתנה מאז קום המדינה לשבטים הדתיים. המקרים של החינוך הדתי והחרדי הוכיחו שחינוך זהותי שאינו מסתפק במכנה משותף ממלכתי וליברלי רדוד, משפר מאוד את תוצרי המערכת. ראוי לאפשר זאת גם למגזרים האחרים.
ועניין אחרון: נדבך חשוב בהפגת העוינות בין קבוצות הוא יצירת היכרות ביניהן. לפיכך יהיה זה תפקידה של המדינה – אולי באגף מיוחד במשרד החינוך – ליצור מערכת של מפגשים בין כל המגזרים בחברה; מבית הספר ותנועות הנוער, דרך הצבא והמוסדות להשכלה גבוהה, ועד מקומות העבודה, לפחות בשירות הציבורי.
ישראל היא חברה שבטית מאוד, ואת זה לא נוכל לשנות. דווקא לכן חייבים לעצב מערכת צעדים שתתאמץ לנטרל את פוטנציאל הסכנה העצום הטמון בכך.
