אוריינטציה, חוש כיוון, התמצאות במרחב. כל כך הרבה מושגים שמתארים את מה שאין לי.
כן, נולדתי כך. לא, זה לא משתפר עם הזמן. וא־לוהים יודע איך יצאתי מהבית לפני שהמציאו את ווייז. מכירים את זה שאתם מגיעים לדיזנגוף סנטר ורואים את היעד שלכם אבל לא מצליחים להגיע אליו כי הכול שם בנוי כמו מבוך על קומות? ככה נראים החיים שלי גם מחוץ לקניון. לפני כמה ימים יצאתי מהבית וקפצתי לבקר חברים שגרים בהמשך הרחוב. מרחק של חמש דק' הליכה בקו ישר. כשרציתי לחזור הביתה התחלתי לצעוד בביטחון שהרי זו דרך פשוטה מאוד. האם הגעתי הביתה? כמה זמן הלכתי עד שהבנתי שאני ברחוב אחר ובכיוון ההפוך? נחשו אתם את התשובות.
אני פותחת גוגל מפות לכל מקום, גם אם הייתי בו כבר שמונה פעמים. לפני כניסת שבת אני משאירה לעצמי כמה דקות לציור מפה על נייר אם אני צריכה להגיע למקום שהוא מעל 100 מטר מהבית, וכשסיפרתי לחברים שלי שאני טסה להודו לבד, הם קנו לי בבהלה מצפן. לעיתים רחוקות אני גם מצליחה להגיע ליעד בלי לשאול אנשים ברחוב או להתקשר ליחידת החילוץ של 669, והיו גם פעמים שסמכתי על הג'י־פי־אס הפנימי שלי, ושם הלכתי לאיבוד הכי הרבה.
עם השנים למדתי שיטות שעוזרות לי במרחב, ולפעמים אני גם מרשה לעצמי לשוטט בלי לדעת לאן. ואולי בכלל כל העניין הוא הידיעה שגם אם הצלחתי לבד, הלכתי לאיבוד או קיבלתי עזרה – בסוף תמיד אמצא את הדרך.
