ההתכתשות המטופשת בין השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר ליועמ"שית גלי בהרב־מיארה, הייתה המחשה נוספת לאופן שבו הממשלה משחקת לידי מתנגדיה. בשבוע שעבר הוציאו בן־גביר והמפכ"ל קובי שבתאי הודעה שלפיה מפקד מחוז תל־אביב עמי אשד ימונה לראש אגף ההדרכה, החלטה המבטאת הדחה או שנמוך במעמדו. בהרב־מיארה מיהרה להודיע על הקפאת המהלך בשל "חשש כבד לחוקיות ותקינות ההליך, לרבות השיקולים העומדים ביסוד ההחלטה".
כצפוי, מחולל העתירות לבג"ץ של האגודה לאיכות השלטון פלט מיד עתירה, ובן־גביר מיהר להודיע שהוא דורש לייצג את עצמו בבית המשפט. בהרב־מיארה סירבה והפיצה לכתבים הודעה ששלחה לשר ובה דרשה "לתאם עימך בדחיפות ישיבה לצורך ליבון הסוגיות העולות בבקשות. ייצוג נפרד מתאפשר במקרים חריגים והדבר נבחן באופן פרטני על פי נסיבות העניין ונימוקי הבקשה. לאור האמור, לא ניתן לבחון את בקשתך הכללית לקבלת ייצוג נפרד בכלל העתירות המופנות נגדך".
בן־גביר הגיב בחריפות: "בוקר טוב אליהו. שמח שאת מבקשת להיפגש איתי אחרי שכבר גיבשת את עמדתך והחלטת להקפיא את מינוי ניצב עמיחי אשד למפקד בסיס הדרכה. אין לי אמון בך, בשיקולייך ובהחלטותייך, והגיע הזמן שאפסיק לשמוע באמצעות התקשורת על מכתבים שאת שולחת אליי".
המפכ"ל יישר קו עם היועמ"שית, ובפנים חיוורות הקריא מהדף התנצלות: "אני אומר לכם, טעיתי. טעיתי בשיקול הדעת, בעיתוי ובדרך, ואני לא מקל בכך ראש. אני מכבד ומקבל את החלטת היועמ"שית לגבי הקפאת המינוי". בן־גביר זעם: "היועמ"שית רוצה להיות השר לביטחון לאומי ולנהל את ממשלת ישראל ואת המפכ"ל. במקום להבין שתפקידה לייעץ, היא רוצה לקבל את ההחלטות ולקבוע את המדיניות".
על פי פקודת המשטרה, הסמכות למנות קצינים מדרגת סגן־ניצב ועד ניצב מסורה לשר לביטחון הפנים. במצב נורמלי אין ספק שבן־גביר צודק, והיועמ"שית לא אמורה להתערב במינוייו. אבל המצב לא נורמלי. כי בן־גביר, כדרכו, עושה הכול כדי להיות צודק ולא חכם. בריאיון ב"פגוש את העיתונות", אחרי שהמגישים עמית סגל ובן כספית הקשו על פרסום ההודעה בסמיכות לחסימות באיילון, השיב השר לביטחון לאומי: "העיתוי אכן שלי, ואני עומד מאחורי זה. ההתנהלות של עמי אשד לא הייתה טובה. אם איילון היה סגור למשך עשר דקות על ידי מתנחלים, אתיופים, ערבים, הכביש היה נפתח מיד בכוח. באיילון נוסעים מאות אלפים, וקומץ אנרכיסטים סוגר את הכביש במשך שלוש שעות. המשטרה לא פעלה נכון".
בן־גביר הודה למעשה שמעניין אותו לריב עם השומר יותר מאשר לאכול את הענבים, ושהוא מתעניין בהענקת סיפוק רגשי מיידי לבייס שמריע לו יותר מאשר בביסוס מדיניות שקולה וארוכת טווח שתעניק ביטחון לאזרחים. אם המטרה היא מינוי ניצבים באופן התואם את מדיניות השר, אין שום היגיון לעשות זאת על המנגל הבוער של ההפגנות. בן־גביר מספיק אינטליגנטי כדי להבין שהדחה בעיתוי כזה תתפרש מיד כניסיון ציני לדכא את ההפגנות נגדו ולצמצם את חופש הביטוי, ותעניק רוח גבית ליועמ"שית ולבג"ץ. הוא היה צריך לנשום עמוק, להמתין, ואז להכריז על סבב מינויים מסודר לאחר הפסח. אבל אפילו מראית עין של שיקול ענייני הוא לא ניסה לייצר.
בן־גביר לא מבין את הבעיה, כי במערכת ההפעלה הפנימית שלו הוא יותר מפגין מאשר חבר בכיר ברשות המבצעת. כמפגין הוא לא בא לעבוד אלא "להראות להם". הבעיה היא שכבוד השר פוגע לא רק במדיניותו אלא גם במאמץ הקואליציה כולה. הוא מגיש לאופוזיציה על מגש של כסף את הטיעונים הטובים ביותר להתנגדות להסדרת מעמד היועמ"ש וסמכויותיו, במסגרת הרפורמה. הנה, יגידו, סיפור המשילות הוא זריית חול בעיניים. מה שהימין באמת רוצה הוא כוח חסר מעצורים לשם השתקת יריבים. ככה נראה עוד גול עצמי מהדהד של הקואליציה.
