עצרת "משיח בכיכר" של חב"ד הייתה אירוע מרתק. היא הביאה לידי ביטוי במרוכז כמה מן הדילמות הציבוריות המרכזיות בחברה הישראלית. ראשית, היא חשפה את הצביעות של הליברליות התל־אביבית. לא רק בית המשפט הוציא כרטיס צהוב לראש העיר רון חולדאי ולח"כ מרב מיכאלי, אלא גם רבים מתומכיהם. "אני קיבוצניק חילוני מוחלט (שבטעות הצביע לכם בבחירות, לא יקרה יותר)", כתב כפיר בר־לב למיכאלי ברשתות החברתיות, וזכה לאהדה גורפת. "מחר אכן אלך לאירוע בכיכר, להפגין תמיכה ולדאוג שחופש הדת והחירות הציבורית יישארו ולא יירמסו בידי בולשביקים וגזענים כמוך שלא מוכנים ששום דבר שהוא לא כמו שאת רוצה יתקיים".
כפיר זכה להרבה שיתופים של דבריו גם ממחנה תומכי העצרת, אבל בלי להתכוון הוא חשף בדבריו את האי סימטריה המובנית שבין העמדה הליברלית לעמדה התורנית. כפיר לא תמך בעצרת מסיבות תורניות אלא מסיבות ליברליות. שלא כראש העיר וכחברת הכנסת, הוא היה ישר, הגון ועקבי בליברליות שלו, בצורה שבהחלט מעוררת כבוד. אבל כשיבוא מחר כפיר, יהודי ישר וטוב, ויפנה בצדק מבחינתו אלינו, בעלי העמדה התורנית, בתביעה שנתמוך גם אנחנו במצעד הגאווה בירושלים לדוגמה, או בגיורים כאלה ואחרים מכל הבא ליד, אין ספק שעם כל הצער נצטרך להשיב לו בשלילה.
אין סימטריה בין שתי העמדות, וככל שניטיב להבין זאת ייטב לכולנו. העמדה התורנית נבדלת מהליברלית לפחות בשתי נקודות מהותיות: הראשונה, היא אינה אינדיווידואליסטית אלא כלל ישראלית. יש בה מקום חשוב לפרט, אבל רק כחלק מהכלל. אדרבה, מבחינתה דווקא בהיות הפרט חלק מהכלל הוא מקבל את ערכו ומשמעותו כפרט. מתוך כך היא דוגלת בעיקרון של "כל ישראל ערבים זה לזה". בניגוד לעמדה הליברלית העמדה התורנית אינה גורסת ש"איש באמונתו יחיה"; יש לנו מחויבות ואחריות מוסרית הן כלפי כל יהודי אחר בפני עצמו והן כלפי השפעתו כפרט על החברה הישראלית כולה. איננו יכולים לעמוד מנגד ולהשלים עם "איש הישר בעיניו יעשה".
שנית, בניגוד לעמדה המוסרית הליברלית שבה יש רק לא תעשה אחד, "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", וכל השאר לגיטימי, לעמדה המוסרית התורנית יש שס"ה מצוות לא תעשה, שמתפרטות לפרטים רבים. ומכיוון שהערבות לפי ההשקפה התורנית היא הדדית, וגם כלל חברתית, המחויבות של הפרט בישראל בהקפדה על איסורים אלה אינה רק ביחס לעצמו אלא גם ביחס לזולתו וביחס לחברה כולה.
אמנם לא מתחייבת מכך בהכרח כפייה דתית, אפילו לו יצויר מצב שבכוחנו לכפות זאת, אבל לפחות במחאה נגד עוברי העבירה אנחנו מחויבים להדרכת חז"ל. כלומר, לו היה הקיבוצניק החביב והישר הזה בא לתמוך במצעד הגאווה בירושלים, היינו אנחנו מחויבים לעמוד נגדו – אמנם בדרך ארץ וודאי בלי אלימות – ולמחות.
ומכיוון אחר: הליברלים, לשיטתם, חייבים לאפשר לחסידי חב"ד לערוך את העצרת בכיכר, וחסידי חב"ד, שמצווים על "יגדיל תורה ויאדיר" יכולים לתבוע, לשיטתם הם, לערוך את העצרת בלב תל־אביב. באותו זמן ממש, לשיטתם הם מחויבים החבד"ניקים לא לאפשר או לפחות למחות נגד עריכת מצעד גאווה בכפר חב"ד או בירושלים.
בניגוד לעמדה המוסרית הליברלית שכמעט כולה רק "ימין מקרבת", בעמדה התורנית יש דגש מרכזי גם על "שמאל דוחה". "ימין מקרבת" הוא כלל של הכלה, פרגון, ראיית החיובי, ביטוי של אהבה לזולת, אמפתיה ואכפתיות. אבל גם "שמאל דוחה" הוא ביטוי של אהבה. גם הוא בא מתוך אכפתיות ושייכות. גם שלילה וביקורת באות מתוך לקיחת אחריות, דאגה לזולת ותחושת ערבות הדדית. "שמאל דוחה", חובת המחאה על הקלקולים, חובה שהטילו עלינו חז"ל, היא חסד גדול, לפעמים חסד גדול הרבה יותר מ"ימין מקרבת".
אז לא, כפיר בר־לב, הקיבוצניק הישר והטוב, לא נוכל להשיב לך כגמולך במטבע שלך; לא לך ולא לכל ליברל ישר אחר כמוך. לנו יש חובה לפחות למחות נגדך כשאתה מתנהג שלא כהדרכתה של תורת ישראל. מבחינתנו זה עשיית חסד עמך, גם אם לא תוכל להבין זאת. לצערנו אין בינינו סימטריה.
אז עצרת "משיח בכיכר" כנראה עדיין לא הביאה את הגאולה, לפחות לא מיד, אבל בהחלט פתחה צוהר לבירור חשוב. המודעות לחוסר הסימטריה תקרב אם לא את הגאולה ממש, אזי את ההבנה ההדדית בחברה הישראלית.
