אחרי בילד־אפ כמעט אינסופי זכינו סוף־סוף להאזין לשיר שיוצריו הבטיחו לנו שיהיה הזוכה הבא באירוויזיון עוד לפני ששמענו ממנו תו אחד, מתכון בטוח לאכזבות. גבירותיי ורבותיי, קבלו את "יוניקורן" של נועה קירל.
קודם כול, הוא לא שיר רע, והנוכחות החזקה של קירל בהחלט עוזרת לו להתרומם. ובכל זאת, התגובה העיקרית ששמעתי ממי שנחשף לשיר לראשונה הייתה וואו, כמה בלגן בשיר אחד. כאילו היוצרים לא הצליחו לבחור מה הם רוצים למרוח בסנדוויץ', אז הם בחרו בכל התוספות ביחד. הוא נפתח עם רגע של כלים קלאסיים שמהר מאוד נעלמים, ממשיך ל"היי" בטעם של "סהרה", ובהמשך מפציע קטע שכל כך ברור שנשאב מ"טודו בום" שבהמשך היום מצאתי את עצמי מזמזמת אותו. וזה עוד לפני שדיברנו על כל הקשרים הברורים לשירי פופ בינלאומיים מהשנים האחרונות. כל הסלט הזה מסתכם בשלושה שירים, כמעט מנותקים זה מזה, שכל אחד מהם דורש עיכול. זו כבר בעיה.
כבר שנים האירוויזיון לא מתחיל ונגמר בשידורים הרשמיים, מהרגע שהשיר עלה לאוויר הוא כבר נכנס לתחרות. לכן, לכאורה יש לו טיפה יותר משלוש דקות של שמיעה ראשונית כדי לקנות את הקהל. אצל נטע ברזילי זה עבד: גם השמיעה הראשונית של "טוי" לא עברה חלק אצל רבים, אבל בפעם השנייה והשלישית הוא כבר התיישב כל כך חזק בפלייליסט הפנימי שלנו שגם מי שלא סבל אותו כבר לא יכול היה להתנגד.
אבל טוי הוא שמוביל אותנו לנקודה השנייה והחשובה אפילו יותר, הסיפור. לטוי היה רצף עלילתי ומוזיקלי. נכון שלקח לקהל זמן להבין מה הקטע עם הקרקורים ועוד כמה לילות להיגמל מחלומות הבעתה של חתולי הצעצוע הקוריאניים, אבל אחרי שזה קרה נשארנו עם הסיפור, עם הנקודה שנטע רצתה להעביר. יוניקורן, מנגד, הוא שיר פופ שכאילו הופק במיוחד בשביל הטיקטוק. אין לו התחלה, אמצע וסוף ברורים, אין לו אמירה ואפילו קשה לעקוב אחריו כי אין בו כמעט חזרתיות. ובעיקר, אף שקירל שרה "אני לא כמו כולם", השיר לא ממש עשוי מאיזה חומר ישראלי ייחודי.
בשלוש הדקות שבהן קירל אמורה להביא איזו אמירה מוזיקלית, לא מוגזם לבקש איזה רעיון קטן. אפשר להגיד שיש ניחוח פמיניסטי מסוים במילים I won’t look back/ I won’t look down/ I’m going up. אבל כל זה בזכות מה? כוחו של החד־קרן? הקטע הזה של ילדות בכיתה ב' עם צעצועים קסומים ומתוקים שמזכירים צבעים של מרשמלו ועננים? משם היא שואבת את הכוח לעמוד לבד ולהתקדם הלאה? קירל היא אישה צעירה וחזקה. היא מנהלת קריירה ענפה, במשך שנים היא עובדת קשה מאוד וקוצרת הצלחות, יש לה אמביציה וסטנדרטים מהגבוהים שנראו לאחרונה בישראל. היא מופיעה על הבמות הכי גדולות בארץ ומקבלת שוב ושוב קרדיט מהקהל ומיוצרים אחרים. כל זה בזכות כוחו של היוניקורן? מה זה אומר?
באחד הראיונות שנתן דורון מדלי, מיוצרי השיר, הוא הסביר שכדי להתמודד עם המציאות היום צריך כוח מהאגדות, שקירל עצמה היא סוג של חד־קרן מעולם אחר (ובאמת לא ברור למה בקליפ היא מחופשת לקנטאור אבל נניח לזה). הוא גם אמר שישראל היא המייצגת של הכוח הקסום הזה בעולם. אף אחד מההסברים לא הניח את דעתי אבל האחרון הזכיר לי את התירוץ הנהדר לשמוע שירי אהבה בסניף, "השיר נכתב על ארץ ישראל" נהגו לומר. או בקיצור, אין תוכן – תרקדו.
אי־אז כשהוצע לקירל לייצג את המדינה באירוויזיון ה־50 שבו תשתתף ישראל, היו כאלה שחשבו שעבור מי שמחפשת את דריסת הרגל הבינלאומית שלה זה עלול להיות צעד מסוכן: הפסד בתחרות יכול לקעקע את הסיכויים שלה בהמשך. קירל, שהיא גם אמיצה, גם פטריוטית וגם הייתה הורסת לעצמה את המוניטין המקומי אם הייתה מוותרת על הכבוד, יצאה לאירוויזיון כדי לנצח. היא מביאה איתה איכויות בינלאומיות, מצליחה לארוז את כל הבלגן בשיר ולהשאיר אחריה שובל של קהל נלהב שאחרי שמיעה חמישית או שישית אפילו יצטרף אליה. כרגע טבלאות ההימורים באירופה נותנות לה סיכויים לא רעים בכלל, רובם מדברים על עשירייה ואפילו חמישייה ראשונה, יש כאלה שכבר הכתירו אותה כמנצחת. אומנם מעל דפי מוצש יוניקורן לא קיבל דוז פואה, אבל קירל תזכה בעידוד ובתמיכה שראויה להם נציגת ישראל באירוויזיון.
