מתווה הנשיא יצחק הרצוג שהוצג בשבוע שעבר הוא ניסיון אמיץ להגיע לפשרה בין הניצים, ולשים סוף למשבר העמוק שנפער בעם ישראל בחודשיים האחרונים. ההפגנות הסוערות, הקריאות לסרבנות, והמשך הקיטוב בעם גורמים לאויבינו לחכוך ידיהם בהנאה, וכפי שראינו בשבוע שחלף באירוע הביטחוני בו נתפס וחוסל מחבל מלבנון, לגלות תעוזה בניסיונות לפגוע בבטן הרכה של ישראל, תוך מחשבה כי החזון הציוני הולך ומתפורר. בטהראן, בדמשק ובביירות רק מקווים שישראל תתדרדר למשבר חוקתי שיפורר עוד יותר את החברה הישראלית, ושתפרוץ מלחמת אחים שתביא לסופה המוחלט של מדינת היהודים.
נכון, מתווה הנשיא אינו עונה על רצונותיהם ושאיפותיהם של כלל הצדדים. בקואליציה אכן יכולים לטעון בצדק שהמתווה המקורי שהוצע ע"י שר המשפטים יריב לוין מהווה תיקון אמיתי של מערכת היחסים בין הרשויות, תוך החזרת עטרה ליושנה לימים בהם בית המשפט העליון לא התערב בצורה מוגזמת, עידן שכאמור החל בתקופת האקטיביזם השיפוטי בהובלת הנשיא לשעבר פרופ' אהרון ברק. גם בסוגיית היועצים המשפטיים, אשר רבים טוענים כי התנהלותם מכבידה על תהליך קבלת ההחלטות, משאיר מתווה הנשיא את המצב הנוכחי בו היועמ"שים, אשר לא נבחרו ע"י העם, פועלים מתוך סמכות אך ללא אחריות.
אולם למרות זאת, מתווה הנשיא אכן מציע שינויים שבקואליציה יכולים לברך עליהם, כאלו שבאמת מוסיפים איזון בין הרשויות ומחלישים משמעותית את האקטיביזם השיפוטי. למשל, חוקי היסוד יתקבלו בארבע קריאות, כאשר לאחרונה דרוש יהיה רוב של 70 ח"כים ובמקרים מיוחדים של 80 ח"כים, וזאת במטרה שחוקי היסוד יזכו ללגיטימציה רחבה של הכנסת. בנוסף, על פי מתווה הנשיא, בית המשפט העליון לא יוכל יותר לבטל חוקי יסוד, אלא רק חוקים רגילים, וגם כאן ברוב של שני שלישים ובהרכב של 11 שופטים, ולא בהרכב קטן וברוב רגיל כפי שקורה היום. הישג חשוב משמעותי נוסף למצדדי הרפורמה הוא צמצום "עילת הסבירות" בנוגע להחלטות בנושאי מדיניות הממשלה ומינוי השרים.
אין ספק שהמתווה של הנשיא הרצוג לא עונה על ציפיות כלל הצדדים, וככל הנראה הוא לא יביא לפתרון המשבר. לכן ראוי לשקול את האפשרות לעריכת משאל עם כאסטרטגיית יציאה מן המשבר. מעולם לא בוצע משאל עם בישראל, ומדובר בהליך מורכב שגם לגביו יכולה להתפתח מחלוקת עמוקה. למשל, כיצד תנוסח השאלה עליה יקראו אזרחי ישראל להצביע? מה צריך להיות הרוב לצורך ההכרעה? ומה צריך להיות מינימום המשתתפים במשאל העם כדי שלקבל את ההכרעה? שאלות אלו אכן מורכבות ומצריכות דיון, זמן, למידה מניסיון של מדינות אחרות, ובעיקר הסכמה בין הצדדים. כמו כן, יש שיטענו שמשאל העם האחרון היה בבחירות נובמבר 2022, ולכן כל דרישה למשאל עם היא בחזקת כפירה בהכרעת העם בבחירות.
אולם בהיעדר משאל עם שכזה, ראוי שכלל הצדדים, בקואליציה ובאופוזיציה, יתעלו על עצמם ויגלו מנהיגות ואורך רוח, ויסללו את הדרך לנתיב הפשרה. בפוליטיקה, כמו בחיים, לא ניתן לקבל כל דבר שחפצים בו. אולם בכדי שהמפעל הציוני ימשיך לשגשג ובכדי שהחוסן החברתי יישמר, דרושה אחדות בעם ישראל אשר תבוא רק באמצעות פשרה וסיום המשבר. זו השעה הגדולה של הפוליטיקאים, אשר מבינים היטב כי ביטחון ישראל דורש קודם כל אחדות לאומית ושותפות גורל בין כל חלקי העם היהודי היושב בציון.
