"מתווה רוטמן" לעיצוב הוועדה לבחירת שופטים ושינוי שיטת בחירת השופטים הוא רעיון מעניין. יש בו צדדים מסקרנים לצד פינות שאינן משויפות היטב. אולם, בשלב זה מדובר עדיין ברעיון. לא במתווה של ממש שניתן לקדם בזמן קצר לחקיקה.
בחירת השופטים היא אחד ההסדרים הראשוניים ביותר במערכת היחסים שבין רשויות השלטון, ולכן אסור לחוקק אותה בלו"ז שמוכתב כולו על ידי סוגיות טכניות בעיקרן כמו מועד יציאת הכנסת לפגרה. היא צריכה לשלב רכיבים שיבטיחו גיוון חברתי, לצד רכיבים שיעודדו גיוון רעיוני. במקביל היא צריכה להבטיח שמירה על רמה נאותה של שיפוט, ולכלול הסדרים שמותאמים לסוגים השונים של מינויים המתבצעים במסגרתה. גיבוש השיטה היא מלאכה קשה, משום שלא פעם המטרות השונות אינן מתכנסות בקלות לכיוון ברור אחד. זו גם הסיבה שבעטיה ניתן למצוא דווקא בנושא הזה חתירה לרעיונות מקוריים, חלקם מורכבים ליישום, כמו מתווה "תיבת נח" של פרידמן ואלבשן, או מתווה הוועדה המפוצלת של רוטמן.
למעשה, המתווה של רוטמן בנוי על שתי ועדות, ושלוש שיטות שונות של בחירת שופטים. ועדה ראשונה ושיטה ראשונה שבה ימונו שופטי השלום והמחוזי, ועדה שניה ושיטה שניה שבה ימונו שני שופטי בית המשפט העליון הראשונים המתמנים בכל קדנציה, ושיטה שלישית באותה ועדה שבה יתמנו השופטים הנוספים בכל קדנציה. המתווה אמנם מקורי ויצירתי, שזו נקודה בולטת לזכותו, אולם בתצורתו הנוכחית ובצורה בה הוא עומד להיות מחוקק הוא סובל לפחות משלוש חולשות, המצדיקות את החזרתו לשולחן השרטוט לצורך שיוף והידוק.
ראשית, פיצול שיטת בחירת שופטי בית המשפט העליון הוא רעיון מעניין, אולם, ספק אם הוא עונה לחשש שעליו הוא בא לענות לשיטתו של רוטמן: החשש מפני השתלטות קואליציונית על בית המשפט. כדי לנתח לעומק את המתווה צריך בראש ובראשונה לבחון איך בפועל מתנהלת בחירת השופטים בישראל. כמה זמן נמשכת קדנציה של ועדה? כמה שופטים ממונים בממוצע בקדנציה? החל מכמה זמן לפני מועד פרישתו של שופט ניתן כבר לבחור לו מחליף ועוד. ללא הנתונים הללו קשה אפילו להתייחס למתווה שהציג רוטמן כאל מתווה בחירה של ממש. הפיצול הזה עלול גם "לסמן" שופטים וליצור דיפרנציאציה בתוך בית המשפט העליון. אולם, מעבר לכל אלו, הפיצול עשוי להקל על בית המשפט העליון את ההתערבות בחקיקה, וזה הכשל המשמעותי השני בו. ברגע שלפני השופטים מוצעת שיטה שבה מתקיים מסלול ראוי יותר לצד מסלול ראוי פחות, ההתערבות קלה הרבה יותר.
וכל אלו מתבלטים עוד יותר על רקע הבעיה השלישית והיא פיצול הרפורמה ודחיית העיסוק במעמד העל של חוקי היסוד לאחרי הפגרה. לוח הזמנים הנוכחי כמעט מכריח את הפיצול. הוא יוצר מצב שבו לא ניתן להעביר הסדר שלם בכנסת, כזה שלא רק משנה את מעמד חוקי היסוד אלא גם מחזק אותו באופן מעשי, וממילא מפחית באורח ניכר את "מאזן האימה" מול בית המשפט העליון. במצב הנוכחי יהיה לבית המשפט העליון קל הרבה יותר להשתמש בכוחו נגד החקיקה החלקית מאוד שתאושר. התוצאה עלולה להיות הקדמת ההתנגשות המשטרית לשלב שבו לכנסת ולממשלה עוד לא יהיו כלי נשק נגדיים בדמות חקיקה שיוצרת דה-לגיטימציה מפורשת לפעולת בית המשפט. חקיקת שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, בלי שריון חוקי היסוד מפני כל התערבות ועדכון שיטת החקיקה שלהם, מזמינה תאונה חזיתית בין הכנסת לבית המשפט. תאונה שתקשה מאוד על המשך החקיקה ועלולה לטרפד את הרפורמה כולה.
הרצון להתחיל בחקיקת הרפורמה עוד לפני הפגרה הוא ברור, אולם יתכן שגם במקרה הזה החיפזון הוא מהשטן. אם צריך לחשב מסלול מחדש, עדיף לעשות זאת בזמן על אף חשש ההתבזות. הפגרה מעניקה לקואליציה זמן שיאפשר לה לשפר ולשייף את הרפורמה, אפילו ללא הסכמות. עדיף להמתין לכך ולא להיחפז לחוקק ולהתנגש בבית המשפט.
