בחורף שנת 2004, רצו קבוצה של צעירים וצעירות יהודיים מארה"ב אל האוטובוס בשדה התעופה בן גוריון עם מזוודותיהם, והשתדלו מאוד שלא להירטב מהגשם הכבד. ראיתי מולי קבוצה לא קשורה של אנשים, שהדבר היחיד שחיבר ביניהם היה עצם היותם יהודים. חלקם היו מהקהילה הפרסית בלוס אנג'לס, קבוצה גדולה הייתה של מהגרים יהודים מברית המועצות לשעבר, אחרים היו אמריקנים במשך ארבעה וחמישה דורות, והיו גם את אלה שחשבו שהכירו את הארץ והתבדו: בניהם ובנותיהם של ישראלים שהיגרו לארה"ב.
במהלך נסיעה לקיבוץ לביא, שם לנו בלילה הראשון, האוטובוס שבק חיים. בחוץ – חושך מצרים ומבול, ובפנים – פתאום, הניצוצות החלו להידלק. מדובר היה בקבוצה שנוצרה ברגע האחרון, של כאלה שלא התקבלו לקבוצה אחרת, ואחרי עשרה ימים, הרגשנו שזו השגחה פרטית של ממש. יצא שמתוך 40 ומשהו המשתתפים, שיעור של 90 אחוזים היו בעלי רקע מוזיקלי כזה או אחר. הם שלפו כלי נגינה ויחד החלו לשיר מגוון שירים אל תוך הלילה. לקח כמה שעות עד ששלחו אוטובוס חלופי, אך זה לא הפריע לנו. לימדנו אותם שירים יהודיים וישראליים, הם לימדו אותנו שירים שלא הכרנו. ככל שהימים עברו, אותם ניצוצות הלכו וגברו, עד שאחרי עשרה ימים היינו כמו משפחה אחת גדולה.
"תגיד, מתי אנחנו נבקר בבית לחם?" שאל אותי אחד המשתתפים, עם מבטא רוסי כבד, וגוף של בודי-בילדר. הוא הסביר לי שמעניין אותו מאוד לבקר בעירו של מייסד הנצרות. כבוגר ישיבת הסדר צעיר נזעקתי מבפנים. אך אותו משתתף דווקא הפך להיות אחד המעורבים שהיו בפעילות הקבוצתית, והיה ללא ספק ההפתעה הגדולה של המשלחת. הוא חגג "בר מצווה" ולראשונה הניח תפילין במצדה, נצמד למורי הדרך והקשיב לכל מילה, ואף לקח על עצמו להפוך את הזהות היהודית שלו לחלק ניכר יותר מחייו.
"חוויה רוחנית" – כך אני מגדיר את האירוע שבו אני משתתף פעמיים בשנה, האירוע המרכזי של פרויקט "תגלית", שבו משתתפים לרוב אלפי צעירים וצעירות יהודים מהעולם. רוב חובשי הכיפה, כמוני, לא בהכרח היו משתמשים במושג זה לאירוע שכזה, שהוא מעין מסיבה ענקית, וללא כל אלמנט של תפילה או לימוד תורה. אך למרות זאת, החשמל הזה באוויר והקיבוץ של יהודים מכל העולם עושה לי משהו בנשמה. זה כנראה גם מחזיר אותי אחורה לקבוצות תגלית שהדרכתי לפני יותר מעשור, אשר יש לי עבורם מקום חם מאוד בלב.
הייתי סקפטי מאוד לפני הקבוצה הראשונה שהדרכתי כחייל משוחרר; הייתי בטוח שכבר ראיתי הכול, וכמה קבוצות בני נוער מחו"ל שהדרכתי בארץ קודם לכן לא הכין אותי למה שעמד להתרחש. "אל תהיה סנוב של תגלית", אמר לי הרכז שלי. כששאלתי למה הוא מתכוון, הוא הסביר: "יש מדריכים שטועמים את טעמה של תגלית ולא מוכנים להדריך לאחר מכן קבוצות אחרות". התחייבתי שזה לא יקרה, אך כמובן שהוא צדק. כל פעם מחדש הכרתי אנשים שיכולתי לדבר עמם שעות, שיתפתי אותם על החוויה האישית שלי כישראלי, וכך עשו גם שאר המדריכים והחיילים והחיילות שהצטרפו אלינו מדי פעם. בחלקם אני נתקל עדיין מעת לעת, בין אם זה בביקורים בארה"ב, אך גם עם אלה שעלו לישראל, חלקם בעקבות ההשתתפות בתגלית.
כבר קרוב לעשור שאני מלווה את פעילות תגלית כעיתונאי; מדובר בפרויקט שהולך ונבנה, שמשתנה עם הזמן, שמשתפר ומתייעל, ושמנסה לקלוע להעדפותיהם של כלל המשתתפים, ויחד עם זאת להיות נטרליים כמה שאפשר. תגלית הוא המיזם הכמעט אחרון שנשאר כקונצנזוס בעולם היהודי, שהינו מעבר לוויכוח פוליטי, אך יש רבים שמנסים – משני צדי המפה הפוליטית – לשנות מציאות זו. הרי אין ספק שמדובר בפרויקט היהודי המצליח והמשפיע בעולם כיום: מדי כמה חודשים אני מקבל הודעה לעיתונות על ארגונים שמייסדים "תגלית לאימהות" או "תגלית למהנדסים", שכלל אינם קשורים לפרויקט הנפלא הזה, אך שואבים ממנו את הבסיס ואת המודל החכם.
בימין ובשמאל יש כאלה שלא אוהבים מציאות זו: מימין קובלים על כך שאין ביקורים בהתנחלויות (כיום ישנם ביקורים בגוש עציון) ומשמאל, ביקורת על כך שאין מספיק התעסקות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. עיתון 'הארץ' הפך להיות המבקר החריף ביותר של הפרויקט בשנים האחרונות, ומקדיש מדי כמה חודשים כתבה אחרת עם "מחדל" כזה או אחר.
טרמפ פוליטי
לפני כמה ימים, חמש צעירות יהודיות פרשו מתגלית כדי להשתתף בסיור של "שוברים שתיקה" בחברון. הן סיפרו כי "האמת על הכיבוש הוסתרה" בתגלית, וטענו כי בתגלית מציגה תמונה חד-צדדית. מי שעודד את הצעירות לפרוש הוא ארגון השמאל הקיצוני IfNotNow שמורכב מצעירים יהודיים שמבקשים לשנות את השיח על ה"כיבוש" בארגונים יהודיים. רק לאחרונה פורסם ב'מקור ראשון' על פעילות הארגון במחנות הקיץ, וכעת הם משיקים קמפיין שתגלית הוא "לא רק טיול חינמי לישראל". בסרטון שהשיקו הם טוענים כי מדובר בפרויקט שכל מטרתו שינוי הנרטיב והצגת ישראל בצורה מעוותת ולא מלאה.
אך האמת שונה בתכלית: חניכי תגלית מקבלים שעתיים של הרצאה גיאופוליטית מדוברים שהינם אנשי מקצוע ישראלים, חלקם מימין וחלקם משמאל. במקביל, השיח עם המשתתפים הישראלים בקבוצה ללא ספק גורם לאינסוף דיונים פנימיים, ולעיתים גם ויכוחים סוערים – וזו המטרה. במקביל, יצרו תוכניות הקשורות לאוכלוסייה הערבית בישראל, ומשתתפים המבקשים לעשות זאת יכולים לבקר, במסגרת הפרויקט, אצל קהילות ערביות-ישראליות וללמוד על חייהם. כאשר נשאלתי על ההתנתקות מגוש קטיף כמדריך, לא יכולתי שלא להשיב את דעותיי האישיות. אך במקביל, מדריכים משמאל עשו כך גם הם.
אין ביקור בבית לחם או בעזה, אך גם אין ביקור בשילה ובקרית ארבע. וטוב שכך. אחרת אין לדבר סוף. ובאם היו מבקרים בשטחי הרשות הפלסטינית, עם מי מדברים? עם חמאס או שמא עם אנשיו של אבו מאזן? אין לדבר סוף.
טענה אחרת של אנשי הארגון הוא שהתורם הגדול ביותר של תגלית הוא איש העסקים שלדון אדלסון, וכי הוא מנסה לקדם אג'נדה ימנית בעקבות כך. אך האמת היא שהוגה תגלית בכלל היה יוסי ביילין, שאמנם כותב בעיתון "ישראל היום" בשנים האחרונות, אך בטח ובטח לא מוגדר כימני. שני המממנים הראשונים והמרכזיים הם צ'ארלס ברונפמן ומייקל שטיינהרדט, שגם הם נמצאים בצד השמאלי של המפה בפוליטית בישראל, וגם בצד השמאלי בכל הנוגע ליחסי דת ומדינה.
אז מה מפריע לאנשי IfNotNow בעבודת תגלית? הם רוצים כנראה לתפוס טרמפ על גב הפרויקט המצליח ביותר, כיוון שהם יודעים שרק כך יוכלו לקבל חשיפה תקשורתית, ואולי גם הכרה. אך תגלית חזקה יותר מארגון קטן וקיצוני זה: 650 אלף צעירים יהודיים השתתפו בתגלית ב-18 השנים האחרונות, ומדובר רק בהתחלה. אסור לתת לארגוני קצה, מימין ומשמאל, לנסות ולפגוע בתגלית, כיוון שזה ללא ספק אחד המוסדות האחרונים בישראל שעדיין נחשבים חוצי מגזרים, זרמים ומפלגות.
גילוי נאות: אתר מקור ראשון נמצא בבעלות איש העסקים שלדון אדלסון התורם הגדול ביותר של תגלית
