הרפורמה המשפטית והמחאות נגדה הם שלב בהתפתחותה של מדינת ישראל. ישראל, שסיימה את שלב ההתפשטות הטריטוריאלית, עברה לשלב הגדרת זהותה. בשלב זה, הכוחות שנמצאים בתוכה נאבקים בכדי לבסס את תפיסות העולם שלהן, ולקבוע את עתידה בצלמן.
מדינות דמוקרטיות מודרניות הן גופים בעלי מסלולי התפתחות דומים. רוב מוחלט מהן נוצרו תוך כדי מאבק והתפשטות טריטוריאלית. התפשטות זו, שטומנת בתוכה גם התכווצות בגין מלחמות או הסכמים, היא השלב הראשון בהקמת מדינה. השלב השני, והשלישי, הוא כינון דמוקרטיה ליברלית, והגדרת זהות קולקטיבית. ארצות הברית, מדינה מודרנית, התפשטה במשך עשרות שנים עד שהגדירה את גבולותיה. רק כ-85 שנה מיום היוסדה היא הגיעה לפרק הגדרת הזהות, במלחמת אזרחים. אנגליה, גרמניה וצרפת סיימו את שלב ההתפשטות רק בסיום מלחמת העולם השנייה. מאחר ומדינות אלו, היו מדינות וותיקות, שלב הגדרת זהותן, התמשך לאורך מאות שנים. צרפת ואנגליה נאבקו בתוך הבית, דרך מלחמות דת, עד זכויות פוליטיות ואזרחיות. כך מהמפורסמות היא המהפכה הצרפתית.
מדינות וותיקות רבות, נאלצו לעבור את שלב הזהות הדמוקרטיזציה וההתפשטות יחד, כלומר, מלחמה בבית ומחוצה לה. לעיתים האירועים היו חופפים, לעיתים היו לסירוגין, כך אפשר לראות בצרפת, שנלחמת על זהותה במהפכה, ולאחר מכן, בהובלת נפוליאון, מתפשטת וכובשת חלקים נרחבים בעולם. במאה ה-19 וה-20, בעידן הקולוניאליזם, מדינות המערב מתפשטות, ובקביל מאמצות דפוסי שילטון דמוקרטים.
בכדי שמאבק על הזהות יהיה לא אלים, הוא נדרש להתרחש כאשר המדינה כבר דמוקרטית. כי אז, מוקדי הכוח נמצאים כבר אצל המשטרה והצבא, וקבוצות כוח חמושות פורקו. השיח על הזהות מתבטא בהפגנות, בחירות, וביטוי פומבי שאינו אלים. בתהליך האידיאלי, מדינה מסיימת את שלב ההתפשטות ותביעותיה הטריטוריאליות, מכוננת משטר דמוקרטי, ומבססת את זהותה, דרך מאבק שאינו אלים.
רוב המדינות חדשות, שנוסדו במאה הקודמת, כמו ישראל, עדיין לא סיימו את שלב ההתפשטות, או שטרם סיימו את שלב כינון המשטר הדמוקרטי. מצרים וירדן, סיימו את שלב ההתפשטות, אך לא הצליחו לכונן דמוקרטיה, לפי כך, המאבק על זהותן הפנימית יהיה מלווה בכח. סוריה, רוסיה ואירן, עוד לא סיימו את שלב ההתפשטות, ובוודאי עוד לא כוננו משטרים דמוקרטים, לכן, המאבק על זהותן, אף הוא יהיה אלים. ישראל, לעומת זאת, סיימה את התפשטותה, כוננה משטר דמוקרטי, שבתורו, תוך שימור מנגנוני הכח, עתיד להכיל את המאבק על זהותה.
על מאבקי זהות הקולקטיבית של המדינות נכתב רבות, נדמה שמוסכם על כולם, שרובן המוחלט של המדינות שינו מקצה לקצה את זהותן, וזהות דור המייסדים התחלפה לאורך הדורות. ראשוני ארצות הברית שהגיעו על המייפלאור, היו מהגרים נוצרים, דתיים שנרדפו על ידי השלטון האנגלי. בדומה לישראל, דור המייסדים קלט גלי הגירה גדולים, שהביאו איתם ערכים ותפיסות עולם שונות. ככל שגדלה האוכלוסייה, וקבוצות המהגרים התבססו בה, השתנתה גם זהות המדינה.
תהליך ברור הזהות הקולקטיבית הוא בלתי נמנע, הקדמה וההתפתחות הטכנולוגית, מביאים בתוכם השתנות גדולה. ההשתנות מאלצת את המערכות הציבוריות, הממשלות, להתקדם ולהתכתב עם המתרחש במציאות. חוקים ומערכות שאינם תואמים את המאה הנוכחית חייבים להשתנות. במידה ולא יעשו כן, האזרח יחדל להאמין ולהשתמש בהן. כך, חלומו של הרצל למדינה במודל האימפריה האוסטרו-הונגרית לא יכל להתממש במזרח התיכון, ובעידן הדמוקרטי והטכנולוגי. כך גם חלומם של רבים מהמייסדים, מאחר והם לא רלוונטים לתקופה הנוכחית בצורה אותם הם לבשו בעבר.
בשונה מרוב המדינות שעוברות תהליכים אלו במשך מאות שנים, ישראל הצליחה להפוך מדינה מודרנית משמעותית בעולם כולו במהירות יוצאת דופן. מדינה על סטרואידים. הצלחתה, וחשיבותה בתוך המערך העולמי, הופך את המאבק על זהותה לחשוף יותר, ועוצמתי יותר. כך, שבעוד תהליך ביסוס הזהות של ישראל הוא תהליך טבעי, תהליך הגדרת זהותה מואץ ומועצם. בנוסף לכך, כמו שבכל מדינה, היבטים מקומיים נותנים לתהליך גוון ייחודי. בישראל, עם הנצח, המואצות היא לחם חוקה. שלום עכשיו, מלחמה עכשיו, ופתרונות עכשיו. חוסר הסבלנות והמנוחה, יוצר עומס רגעי שמלבה את תחושת החרדה בציבור. החשיפה לעידן הטכנולוגי, ואחד מיציריו – הפייק ניוז, רק מעצימים את האירועים.
במקביל לתחושת החרדה על עתידה של ישראל, יש לזכור, שהמאבק על הזהות הקולקטיבית הישראלית אינו חדש, והוא מגיע כל כמה שנים בעוצמות שונות. גם מעורבותו של הצבא מוכרת, ראוי להזכר, שמכתבי סרבנים כבר נכתבו, ואל"מ בצה"ל הודח לאחר שסירב פקודה לכבוש את ביירות במלחמת לבנון הראשונה.
בניית הזהות הקולקטיבית היא תהליך משברי, מדינה לא יודעת לערוך שולחנות שיח עגולים בעת שלום, היא מתעמתת עם סוגיות הליבה רק כשאלו מתדפקות על דלתה. הכרעת הרוב, בעיצוב הזהות, גורם לקבוצות באוכלוסייה לסגת מקדמת הבמה, וגם לחלקים מתוכה לעזוב את המדינה, עם כל הצער על כך. אך, המאבק על הזהות הוא לגיטימי מבורך, וצפוי. יותר מכך, הוא מוליד מנהיגות חדשה, רעיונות חדשים והסכמות חדשות ויצירתיות. גם אם כעת הן אינן נראות בעין. עצם הדיון הפומבי על נושאי הליבה, מאלץ רבים מאזרחי המדינה לדון בנושאים כבדי משקל, ולתת דעתם על עתידם.
מדינת ישראל אינה מתפוררת, אלא ממשיכה להבנות, להשתנות, בעוד אליטות מתחלפות ותפיסות עולם חדשות מתבססות. נקודת האור, לאלו שאינם שותפים להשתנות, היא שתהליך זה אינו נפסק. כך, שכל מי שנשאר בתוכה, יהיה שותף בבנייתה בעתיד.
