תארו לכם חלילה מטען רב עוצמה שמתפוצץ על אוטובוס באיזור מגידו, מחבל שמרסס בירי קניון בעפולה, ומתפוצץ שם באירוע רב נפגעים קשה. הוא מגיע מלבנון, ועכשיו צריכים להגיב. כן, זו הדילמה האסטרטגית עליה נדרש כעת הדרג המדיני להחליט. כך ראוי שיתייחסו לאירוע החמור שקרה בצפון, ובמזל גדול ובעזרת כוחות הביטחון- סוכל. עלינו ללמוד ממנו 2 תובנות מרכזיות: ההסלמה הרב-זירתית כבר כאן, ועל הדרג המדיני לשנות סדרי עדיפויות.
שאלת ההרתעה, והאסטרטגיה בזירה הצפונית מול חיזבאללה
אפשר לתאר את האסטרטגיה בזירה הצפונית ככזו שתכליתה לשמר שקט, למנוע התעצמות חיזבאללה (הוא כבר מועצם…), להרתיע מפיגועים ועוד ועוד. בפועל, המציאות היא שישנה הרתעה הדדית, השקט הוא אינטרס ישראלי מובהק, אולם הוא אמצעי בידי חיזבאללה לחיזוק או שימור מעמדו הפנימי בלבנון. ברצותו- הסלמה, וברצותו- שקט. מדינת ישראל התמכרה לשקט היחסי והזמני, זאת על חשבון משקל ההכרעה וההרתעה שהם מיסודות תפיסת הביטחון של ישראל. ובכדי לדייק, ההרתעה היא תמיד בעיניי המתבונן-יחסית-זמנית-ובהקשר.
לפיכך, אין נוסחה מדעית הקובעת מרשם פעולה מומלץ, אולם המבחן הוא מבחן המעשה והתוצאה. כך, בגזרת הלבנון ניתן לזהות את כרסומה של ההרתעה מול חיזבאללה לפחות בחלק הגלוי של "משחק הכוחות", ובכמה דוגמאות: חיזבאללה בונה על קו הגבול ממש שורה של מוצבים ומגדלים באמתלות שונות, ממש כפי שעשה טרום מלחמת לבנון השנייה, חיזבאללה ואנשיו מעיזים לפגוע בשגרת החיים של תושבי מטולה באמצעות הטרדות שונות של סינוור לייזר וקולות, חיזבאללה מתגרה בחיילי צה"ל בהפגנות ומפגנים שונים על קו הגדר, ועוקב בקפידה אחר כל עבודה הנדסית של צה"ל. ניתן לומר כי אלו אירועים המאתגרים את סף ההסלמה, באופן שבו הם מציקים למדינת ישראל וצה"ל אולם לא יגרמו לשבירת הכלים ותגובות חריפות.
אבל אם נבחן לעומק את האירועים היותר משמעותיים, נגלה שהמצב חמור יותר בהיבטי ההרתעה. די להזכיר בשנים האחרונות את מנהרות חיזבאללה החוצות שסוכלו ללא גביית מחיר, את ניסיונות הפיגועים במרחב אביבים והר דב (תוך הימנעות מחושבת של צה"ל מפגיעה באנשי החיזבאללה), את תקופות הכוננות הארוכות מחשש לפיגוע, את הדיווחים על אתגור חופש הטיסה בלבנון, את המאמץ הבלתי פוסק של חיזבאללה בסוגיית דיוק הטילים והרקטות, ובעיקר את ההישג האסטרטגי הגדול שלו (לטעמו, ולדעת הציבור בלבנון) הסכם הגז שנחתם עם לבנון תחת ה"מנוף" החיזבלאי. לפיכך, שילוב מתמשך של היחלשות ההרתעה ביחד עם זיהוי אויבינו את הקרע הפנימי בעם ישראל, יכולים להוות זרז משמעותי לניסיונות לאתגר את ביטחון המדינה. ראוי לציין כי בכל אירוע ביטחוני מול האויבים שלנו, מתקיים תהליך בחינה ולמידה בכל הגזרות, תוך ניסיון לזהות את נקודות התורפה הטקטיות ובמיוחד את החולשות האסטרטגיות, וכן מתקיים שת"פ וקשר בין זירות ובין ארגונים.
הדרג המדיני- ומה עליו לעשות
הדרג הצבאי כבר החל בתהליך תיחקור ולמידה מקצועי, עמוק, יסודי ושיטתי. זה ב DNA שלו ושל ארגוני הביטחון הנוספים (מוסד, שב"כ). לדרג המדיני אין תהליך להפקת לקחים, אין מנגנון ואין שיטה. הוא מקבל את לקחי האירועים מצה"ל ומהארגונים, אולם עלינו לזכור כי אלו לקחים ברמת האסטרטגיה והעיסוק הצבאי, ולא ברמה הלאומית והמדינית. אין פלא אם כן, כי בכל אירוע משברי ברמה הלאומית (לפחות ב-2 עשורים האחרונים- ראה מלחמת לבנון השנייה, משט המרמרה, מבצע צוק איתן, שומר החומות ועוד) עיקר הבעיה הייתה בתהליך קבלת ההחלטות הלאומי- קרי עבודת ראש הממשלה, הקבינט המדיני-ביטחוני, והחלטותיו.
בימים קשים אלו של משבר לאומי קשה, קיים חשש אמיתי לאחדות העם ואחדותו של צה"ל, עד כדי פגיעה ישירה בביטחון הלאומי של ישראל. הדרג המדיני חייב ל"הרוויח" את הצלחת הסיכול של הפיגוע, ולראות בו תמרור אזהרה, לבצע הערכת מצב דחופה ולקבל מספר החלטות:
- שינוי סדר העדיפות הלאומי בנושאי העיסוק של הממשלה- הקשב העיקרי מופנה לקידום הרפורמה, זה השלב שבו כבר לא רלוונטי מה כל סעיף אומר, הרפורמה "קמה על יוצרה", וכעת צריכים את מלוא הקשב לאיחוד העם, ואתגרי הביטחון. נדרש לעשות "פסק זמן" בעיסוק ברפורמה, לפחות לחודשיים הקרובים, ולעסוק בסוגיות הבוערות כיום.
- שינוי סדר העדיפות הלאומי לתחום הביטחוני והמדיני- מעבר מהחשוב (איראן) לדחוף (זירה פלסטינית). מסע הדילוגים של ראש הממשלה לבירות אירופה חשוב, מבלי הצורך לייחס ציניות ושיקולים זרים. אולם עיקר העיסוק נועד לרתום את האירופים לשינוי היחס לאיראן. לאור תמונת המצב בזירות השונות, הזירה הפלסטינית נמצאת בתהליך הסלמתי מתקדם. הגם שנדרש לעשות כל מאמץ למנוע מלחמה, בפועל, ככל שמתקרבים לרמדאן גדל הסיכוי לתפנית, שתרחישי האיום שבה יכולים להתפתח מעבר לכל דמיון.
- כינוס הקבינט המדיני-ביטחוני לסדרת דיונים דחופה בשלל אתגרי הביטחון שעל סדר היום, ובראשם ההחלטה המיידית: היערכות לאומית למערכה. היערכות שכזו אינה רק היערכות צבאית. את זה צה"ל, שב"כ ומוסד כבר מקדמים באופן עצמאי מתוקף אחריותם וחובתם. מדובר על ההחלטות הלאומיות הנדרשות בהיערכות שכזו, בדגש על המאמצים המדיניים הנדרשים, מטרות המערכה לדרג הצבאי, ועוד מאמצים לאומיים שלא יפורטו כאן.
- החלטות דחופות ומיידיות- למול אתגרי היום-יום, ויש רבות כאלו, גלויות ורובן סמויות (כמו כיצד להגיב לאחר שנדע מי הכווין את האירוע).
לבסוף יש ליזכור, כל ההחלטות בנושאי ביטחון לאומי, זקוקות לבסיס הסכמה רחב ולגיטימציה פנימית ובינ"ל. ללא החלטות ופעולות נמרצות לאיחוד העם, ויצירת הסכמה רחבה ככל שניתן, לא ניתן יהיה לבסס את הביטחון ולהגן על מדינת ישראל מאויביה החיצוניים- לא הקרובים ולא הרחוקים.
