גם "קריד 2" מ־2018 היה סרט מהנה מאוד, אבל בהסתמכו על אויב ותיק מעולמו של רוקי, הוא גם חטא קצת לקונספט שהיה כה חשוב לסרט הראשון בסדרה – יצירת מיתולוגיה חדשה עבור גיבורו הצעיר. לכן, אולי טוב שסילבסטר סטלון מסוכסך עם מפיק הסרטים וסירב להשתתף ב"קריד 3". כך נותרה דמותו של קריד לבדה לשאת את הסרט החדש על כתפיה ולצאת סופית מצילו של המנטור.
קריד (מייקל ב' ג'ורדן הכריזמטי, שזה גם סרט הביכורים שלו כבמאי), פרש מהזירה כאלוף העולם ומקדיש את חייו לגידול בתו הסובלת מחירשות ותמיכה בקריירה המוזיקלית של אשתו. אלא שאז צצה דמות שנויה במחלוקת מעברו – חבר ילדות שהיה אלוף אגרוּף צעיר (ג'ונתן מייג'ורס), השתחרר מהכלא לאחר 18 שנה ומעוניין לשוב לעולם האגרוף בעזרתו של קריד. ג'ורדן מנסה לחזור כאן לבייסיקס שהתווה הבמאי רייאן קוגלר בסרט הראשון – לעטוף את הנוסחה הז'אנרית הקלאסית של המתאגרף האנדרדוג בעולמם העשיר והאותנטי של הדמויות, ועושה זאת בהצלחה חלקית.
מצד אחד, כל הסצנות בינו ובין מייג'ורס (שחקן אדיר שמככב כעת גם כקאנג ב"אנטמן" החדש, ואתם עומדים לשמוע עליו הרבה בעתיד הקרוב) מלאות במתח וברגש. בכלל, מייג'ורס ממגנט ממש ומצליח להחזיק בכל הסצנות שלו מין תחושת אי־שקט של פצצה מתקתקת. אך מצד שני, הסיפור המשפחתי המערב גם אם חולה וגם בת חירשת, גולש יותר מדי ומהר מדי למחוזות מלודרמטיים משומשים. הקרבות עצמם מבוימים היטב ויספקו את הסחורה לחובבי הז'אנר. לכן, חבל שדווקא בקרב האחרון ג'ורדן ניסה להיות יצירתי בבימוי ובחר לנטוש לרגע את הריאליזם לטובת צלילה אל תודעתם של הניצים. התוצאה מעניינת אך פוגעת באימפקט של הקרב הגורלי.
בסיכומו של דבר, "קריד 3" מוצלח מקודמו אך נופל מהראשון בסדרה. מה שנקרא, משקל בינוני.
