החברה הישראלית סערה השבוע נוכח החשיפה על הדחת שלושה יהודים יוצאי אתיופיה מתפקידם ביקבי ברקן, משום שהגוף המעניק כשרות ליקב, בד"ץ העדה החרדית, אינו מכיר ביהדותם. קריאות תקיפות להחרמת היקב הופיעו מיד ברשתות החברתיות, ואילצו את מנכ"ל טמפו, החברה המחזיקה בבעלות על יקבי ברקן, להודיע בתוך יממה על החזרת העובדים לתפקידם.
העוול כלפי האתיופים אכן מקומם, אבל בסערה הייתה צביעות רבה. כמה מביני הלכה כבר העירו בימים האחרונים שלא רק יהודים אתיופים פסולים, לדעת רוב הרבנים, מלגעת ביין, אלא גם כלל החילונים, ובוודאי עובדים שאינם יהודים. האם בכך אין אפליה פסולה? למעשה, בחברה הדתית־לאומית יש היום יותר דיון ציבורי בשאלה אם לכלול בדיני כשרות את קריטריון היחס לבעלי החיים, מלגבי הצורך במחשבה מחודשת על מעמדם של חילונים ולא יהודים.
הגיע הזמן להפסיק את היחס הזה. במקום שנתבייש בחלקים המפלים של דיני הכשרות, או במקרים שבהם הרבנות רוצה לקבור חללי צה"ל מחוץ לשורה מפני שהתברר שאמם אינה נחשבת יהודייה, צריך למרוד בהלכות הללו. "מרד קדוש", בשם העיקרון שדרך ארץ (במובן המוסרי) קדמה לתורה. פירוש: לא להסכים לבטל את דמותנו המורכבת – יש בה מרכיב חשוב של נאמנות להלכה, אבל גם מרכיבים חשובים לא פחות של שותפות לאומית עם לא דתיים, ושותפות אנושית עם בני אדם באשר הם – לטובת ההלכה הקיימת שעוצבה בימים שההתבדלות מלא יהודים ולא דתיים הייתה הכרחית לשימור הזהות. אדרבה, ראוי לעצב את התנהגותנו בפועל, ואחר כך את ההלכה עצמה, בהתאם למורכבות האותנטית של הזהות שלנו.
היעד לטווח ארוך הוא עיצובה מחדש של ההלכה עצמה. רק שינוי כזה ימנע לאורך זמן את הדיסוננס בין הזהות האנושית לזהות ההלכתית שלנו, וגם ינציח את השינוי כעניין של קבע בדברי ימי ההיסטוריה היהודית. אבל הניסיון ההיסטורי מלמד שההלכה, בוודאי ההלכה האורתודוקסית, אינה משתנה בהתנדבות. מטבעה היא גורם שמרני, שמשתנה רק בתגובה למציאות שהשתנתה, ולא בתגובה לשינוי ערכי. למשל, ההלכה הלא אורתודוקסית הגיבה לפמיניזם ולתופעת הלהט"ב עוד כשהיו בגדר תביעות ערכיות ראשוניות. אבל היחס האורתודוקסי לתופעות האלה התחיל להשתנות בשנים האחרונות, כשהתברר שהן כבר קיימות ממילא בחברה הדתית, ולכן יש צורך להגיב להן באופן חיובי, כדי לא לגרום לרבים להיאלץ להכריע בין זהות דתית או פמיניסטית/להט"בית.
דוגמה בולטת אחת תוכיח שזה היה המסלול לשינוי הלכתי גם בימי קדם. כידוע, התורה מצווה שבשנת השמיטה יימחקו גם החובות הכספיים שבני אדם חייבים זה לזה. הלל הזקן שם לב שאנשי דורו נוטים לא להלוות זה לזה לקראת שנת השמיטה, כדי שהחוב לא יימחק. אילו היה הלל רב אורתודוקסי בן דורנו, סביר שהיה מקהיל קהילות ויוצא חוצץ נגד נטישת דרך התורה. הוא בוודאי לא היה מעלה בדעתו שהמרד בהלכה צריך להוביל ליצירת מעקף הלכתי שבפועל ישנה את ההלכה. אבל למזלנו, הלל לא היה רב ראשי ב־2018. לכן הוא קבע שהחובות לא יישמטו אלא יועברו לגבייה לבית הדין, ששמיטת החובות אינה חלה עליו.
חשוב להדגיש: הדברים הנאמרים כאן מתייחסים למקומות שיש בהם מתח אמיתי בין דרישות ההלכה הקיימת ובין ערכי מוסר אנושי, שאף לרובם יש מקורות יהודיים. אין כאן כוונה לתת לגיטימציה לכל גחמה, קל וחומר להתנהגות לא מוסרית. ברור שאנשים דתיים שלא מתחשק להם להתפלל שלוש פעמים ביום, וקל וחומר שמתחשק להם לצפות באתרים פורנוגרפיים, לא יוכלו לקבל לגיטימציה הלכתית להתנהגותם.
שאלת המתח בין זהות הלכתית לזהות הומניסטית־מודרנית היא השאלה המשמעותית ביותר בעולמם של שומרי מצוות בני זמננו, ולמעשה יש לה השלכות גם לעולמם של יהודים שאינם שומרי מצוות. כאמור, היעד הרצוי הוא שינוי ההלכה. אבל עד שזה יקרה, לא נכון שנשלים עם עוולות. אדרבה, הדרך שתגרום לשינוי ההלכה היא אימוץ גורף של תפיסת הרב מרדכי קפלן, אבי הזרם הרביעי של יהדות ארה"ב, הזרם הרקונסטרוקציוניסטי: I give halacha a vote, but not a veto.
קל להדביק לתפיסה כזו את תווית הגנאי הניאו־רפורמית. אבל מבט הגון יראה שלמתח בין ההלכה למוסר יש בעצם רק שני פתרונות מהותיים: או נכונות להודות בכך שההלכה הקיימת אינה קריטריון בלעדי לאורחות חיינו, או לנהל את אורחותינו באופן שאינו שונה מהותית מזה של הפונדמנטליסט המוסלמי – כלומר, תפיסה שלא רואה תוקף למוסר אנושי, אלא רק לצו הדתי. בין שתי האפשרויות עדיף לבחור בראשונה, ולא במקרה זו גם בחירתם בפועל של רוב היהודים, אפילו מי שאינם מעיזים להודות בכך.
