הדינאמיקה המתחוללת בשטחי הרשות הפלסטינית, ובמיוחד במרחב ג'נין, מביאה למצב בלתי נסבל. מאז כניסתו של אבו מאזן ללשכת הראיס הוא מנהל מערכה מתוחכמת – מחד הוא פועל בזירה הבינלאומית נגד ישראל, ומנגד הוא שורד בזכותה של מדינת ישראל ושל צה"ל.
האינטרס שהיה בבסיס החשיבה של שני הצדדים לפני יותר מעשור היה ברור – ישראל זוכה במישהו שמנהל את החצר הפלסטינית, שולט בה, ומאפשר לה לנהל מארג יחסי גומלין רציונלי שממתן את הטרור, ומאפשר ביטחון ברמה סבירה. הרשות מצידה לא חווה מהפכה חמאסית בדומה לאירועי עזה ב-2007 בזכות הלחימה הרציפה של צה"ל כנגד תשתית החמאס. כל זה עבד לא רע, רק שהמצב שהתהווה בשנים האחרונות מערער לחלוטין את משוואת האינטרסים וההיגיון הרציונלי הזה הולך ומתפורר.
המשחק של אבו מאזן מסוכן, ועם הזמן הופך ממטרד לבעיה מורכבת. מלבד ההתנהלות התוקפנית בזירה הבינלאומית, שחלקה לצורכי לגיטימציית פנים, הוא לא נלחם בטרור ואפילו מלבה אותו. שלא לדבר על ארגוני הביטחון שלו שמתפוררים לתוך שיתוף פעולה עם פלגים סוררים. זהו חוסר איזון מטריד שלא יאפשר לישראל לקבל זאת בסובלנות יחסית.
ניתוח עקרונות הפעולה של אבו מאזן ב-15 השנים האחרונות מצביע באופן מובהק על פעולות שמלבות את השטח ומעודדות טרור. די להתבונן בתכני החינוך הפלסטיני כדי להבין כיצד נבנה הדור הבא בקרבם – הם צומחים לתודעה של מאבק אלים, ג'יהאדיסטי, הנותן לגיטימציה להתאבדות עבור החלום שלהם, והוא השיבה לפלסטין, קרי, חיסולה של מדינת ישראל. הוא לא קורא לכך באופן מוצהר, אך מחנך את הדורות הבאים בדיוק לשם כך.
יתר על כן, אבו מאזן משלם סכומי עתק למשפחות של טרוריסטים, ובדרך זו מתמרץ את המאבק האלים, "כאילו" בחסות של סעד מצד הרשות. זה לא סעד, זה עידוד לכל דבר ועניין. הנער או הנערה הפלסטינים מבינים, הלכה למעשה, שהמחיר להתנגדות אלימה וטרוריסטית הוא ש"המשפחה תהיה מסודרת". ואם זה לא עידוד טרור – אינני יודע עידוד מהו. זאת ועוד, אבו מאזן נמנע באופן יותר ויותר ברור מלהתמודד עם זרעי הטרור הקיצוני שצומח בשטחי הרשות – באזורים בהם יש לו אחריות ביטחונית מלאה – הוא לא פועל לעקירת התופעה, וכמעט ולא פועל לסיכולה. ומעבר לכל אלו, בל נשכח את נפילתה של רצועת עזה לידי חמאס בהפיכה אלימה ב-2007, שאבו מאזן לא יכל לה, ובהמשך לסרבנותו לכל תהליך שלום שהוצע לו, מצד שרון, אולמרט ונתניהו.
אבו מאזן מוכיח לנו, שנה אחר שנה, שאין לו הרצון, וספק אם יש לו בכלל היכולת, להנהיג את הפלסטינים להסדרה כלשהי, מה שהוביל לתפיסה של "ניהול הסכסוך" מצד ישראל. מצב בו אנו נוקטים ב"הכלה", ולא פועלים ל"הכרעה".
האירועים היוצאים מג'נין, שהפכה לבירת הטרור בשנים האחרונות, ממחישים יותר מכל את התרופפות האיזונים. ניכר כי הרשות אינה שולטת בשטח (ולא מתאמצת יותר מידי לשלוט בו), צה"ל נדרש להיכנס ללחימה התקפית מתוך רציונל הגנתי, ובחודש האחרון הגדיל הראיס לעשות, והכריז כי גם שיתוף הפעולה הביטחוני יבוטל. כך אבו מאזן מוכיח כי הוא ממשיך את דרכו של ערפאת – מילים לחוד ומעשים לחוד. דמותו אמנם אינה מתריסה בדומה לקודמו, והוא באופן אישי פחות נגוע בדם, אך מנהיגותו בעייתית – לא רק שלא מביאה את הפלסטינים ליציבות ושגשוג, הוא ממשיך להוביל אותם לסחרור מתפתח של טרור.
האם אבו מאזן ערוך להיפרד משכפ"ץ היציבות מול חמאס, שהוא מקבל מצה"ל, בגינו הוא מצליח לשרוד זמן רב תוך הימנעות מבחירות? התשובה די ברורה. ללא צה"ל יהיה זה עניין של זמן עד שנראה שוב את ראשי המנגנונים של פת"ח נזרקים מהגגות על ידי אנשי חמאס. האם יתכן שאבו מאזן נכון לרגע הזה?
ככל שהזמן נוקף, ניכר כי בין אם ברצותו או בין אם לא (ההוויה היא שמייצרת את התודעה), הרשות מתמוססת לתוך ביצת הטרור וחוזרת להיות חלק אינהרנטי ממנו, ואף ייתכן שאנו במצב של "אל חזור". כאן ממשלת ישראל נדרשת לבחון ביתר שאת את מדיניותה מול הרשות.
ואולם, אין הדבר פשוט, המדיניות מושפעת מן המערכת הבין לאומית, בדגש על אירופה וארצות הברית. ברור לגמרי שמרחב התמרון הישראלי הוצר מאז עליית הנשיא בידן. המציאות מול האמריקנים הפכה מורכבת וממשלת ישראל חייבת לייצר לחץ על הרשות יחד עם הממשל בארה"ב. במצב הנוכחי המסר הנדרש מול האמריקנים הינו "סבלנותנו פוקעת ולא נקבל את מגמת הטרור המתעצמת", וזאת בצירוף למסר "אילו הרשות לא תייצב מחדש את המאבק בטרור – אנו נדרש לעשות זאת בעצמנו".
הרמדאן המתקרב מהווה מבחן משמעותי לעוצמה הישראלית – הן בהקשרי הרתעה, הן בהקשרי סיכול, והן בהקשרי אפקטיביות היחסים עם הממשל האמריקני.
