מאבק האיתנים בנושא הרפורמה/ההפיכה המשפטית מעיד יותר מכל על דעיכתן של התבונה והרציונליות דווקא מהקצה השמאלי- ליברלי הנושא בגאון את דגליה של הרוח החופשית והביקורתית, זו שאינה מקבלת לכאורה מוסכמות ממעל, ופחות נתונה בעיניה למניפולציות רגשיות-דתיות.
ניחא הדורסנות הדווקאית המצופה מבית מדרשם של חלק מנציגי הציבור הימני דתי-חרדי שסבורים בחלקם כי את הגאולה יש להביא כאן ועכשיו ועדיף במהירות של 300 קמ"ש היישר לתוך קיר בטון תוך שהם מפגינים זלזול והתנשאות בכל מי שאינו חולק עימם דעות משותפות, אך מרתקת במיוחד התגבשותה של "העדה החרדית הדמוקרטית" על רבניה האדוקים, אדמו"ריה העבדקנים המסוגרים בד' אמות של הלכות הדמוקרטיה הליברלית בגרסתה הבלחי מתפשרת, וכמובן תרי"ג מצוותיה המעשיות והאקסטטיות מרטיטות הלב של העדה.
וכך אלו ואלו מימין ומשמאל, דתיים ברובם מול חילוניים ברובם מהצד השני, חרדים מבג"ץ מול חרדים לבג"ץ, מנהלים מסע צלב דתי קיצוני ובלתי מתפשר, לא משנה מחירו וללא כל מטרה זולת הכנעת היריב. וכך, נאלמת דום התבונה ומפנה את מקומה לקיצונים ולשורפי אסמים, וכל המרבה בדברי בלע ובשפיכת עוד דלק למדורת השנאה, הרי זה משובח.
חרף חילוניותה המוצהרת, לבשה הציונות כבר מראשית דרכה כסות דתית מובהקת אך "כדת ללא אלוהים". אפיינו אותה שאיפות מיסטיות רבות ושפתה הייתה זרועה במונחים משיחיים כגון גאולה, תחייה, עלייה לרגל ועוד. אחד מסמליו הידועים ביותר של היהודי החדש היה ההוגה הנודע מרטין בובר, שלמרות התנכרותו לחלקים נרחבים של היהדות, הפך לדמות מרכזית בציונות הרוחנית-תרבותית במרכז ומערב אירופה. בובר היה זה ששאף לחידוש חסידות חילונית שבה הפרט איננו נתפס לכשעצמו אלא הוא איבר של הקהילה האורגנית. כך נוצר לו "האדם החדש" הציוני שהשליך מאחורי גוו את בית ההורים בשטעטל, והתלכד סביב קולקטיביות רעיונית סוציאליסטית. קהילת בית הכנסת הפכה להיות קהילת הקיבוץ והמושב כבית הגידול לתפיסות אידיאולוגיות ולהגשמתן.
בבית המדרש החדש הקיבוצי, את מקום התלמוד וספרי המפרשים, תפסו כתביהם של לנין ומרקס, סביבם החלה להיווצר האליטה הציונית החדשה שבמרכזה "האדם החדש" החי תמידית בתחושת ה"אני בחרתנו". אליטה זו הפכה להיות בימי טרום הקמת המדינה ובפרט לאחריה, בית הגידול המובחר ביותר של הנוער הציוני, מאוגד על פי דיני התורה הסוציאליסטית ומעריץ את אדמורי"ה, אלו שכאן ואלו הרחוקים יותר גם אם היה הדבר כרוך בהעלמת עין מתמשכת מהרצחנות ומשטר הדיכוי ההמוני שהופעל על ידי אבות "השיטה". כדרכן של תנועות דתיות-חסידיות הגם כשהן אתאיסטיות בהשקפתן ,לכל אמת מידה מוסרית יש יותר משתי פנים, כמאמר הפסוק במשלי: "על כל פשעים תכסה אהבה".
תוצאותיה של מלחמת יום כיפור, המהפך הפוליטי של 1977, התפרקותה של בריה"מ בשלהי שנות ה-80, לצד שינויים מבניים במשק הישראלי ופתיחתו לשווקי העולם, וכן שינויים חברתיים ודמוגרפיים, חיסלו למעשה את ה"רזון- דאטר" (סיבת הקיום) של התנועה הקיבוצית ושל השמאל הישראלי הציוני והותירו אותם ללא עוגנים אידיאולוגיים ובפרט ללא קהילה סובבת אידיאולוגיה.
מכאן נותר חיל החלוץ של השמאל חסר עילת קיום מלכדת סביב מוסדות סמי דתיים -חסידיים כפי שחלם בובר בזמנו, וזאת בניגוד ליתר הקבוצות האחרות בחברה הישראלית הנהנות מחיים קהילתיים סובבי אידאה: החרדים סביב אידיאל שימור האולטרה אורתודוקסיות, הדת"ל סביב ציר המאבק על שלמות הארץ, והערבים סביב ציר גיבוש הזהות הפלסטינית -בתוך המרחב הישראלי.
ובחזרה לימינו: לגיטימי ונדרש לנהל מאבק על הרפורמה המשפטית שסובלת מפגמים לא מועטים, יחד עם זאת ברי לכל כי המאבק ברחוב ובכנסת מקבל מאפיינים פונדמנטליסטיים, תוך שהוא נתון למניפולציות מתוחכמות במיוחד המופעלות על הזרם המרכזי והמתון יותר של מתנגדי הרפורמה. לאלו מתווספים כוחם האקסטטי של "הקהילה" ו-"ההמון", הממירים חוסר בסיסי קיים בתחושת היחד הקהילתית ההולכת ונעלמת בעידן הטכנולוגי של ימינו.
בהקשר זה יצוינו המיצגים המגוחכים המופרכים והשקריים בעליל סטייל "סיפורה של שפחה", הכרזות השונות עם סמל האגרוף הקפוץ סטייל תנועות ימין קיצוני באירופה או תנועת "כך" אצלינו, ואפי' השימוש החריג בדגלי ישראל עוטפי גוף, שללא ספק לו היה בשימוש הימין א-לה "מצעד הדגלים " הזכור לטוב, היה זוכה לביקורת ארסית ומושחזת במיוחד משמאל, בשל נראות סמי- פשיסטית.
למרבה הצער חלק מחסידיה האדוקים במיוחד של דת הדמוקרטיה הליברלית, נוהגים בצד החלוק עליהם רעיונית, זה שתדיר זוכה מהם לכינוי "אויבי הדמוקרטיה", באופן כוחני ומקראתיסטי תוך שהם עצמם מדגימים כלפיו קסנופוביה, גזענות והכללות גסות על ציבורים שלמים, מנטרות מנותקות מכל הקשר ובסיס, ניפוח תופעות אזוטריות והעצמתן לכדי כאוס וחורבן, ושבירת כלים כמעט מוחלטת מבלי לקחת בחשבון לא את היום ובוודאי שלא את המחר.
יקיריי מהמחנה האולטרה-הליברלי: בפעם הבאה כשתצפו בבוז מהול בתימהון ובפחד, בתמונותיהם של אלפי חסידים משולהבים המשחרים לקבלת שיירים מאת רבם הקשיש הממתינים למוצא פיו הלא ברור, או (סליחה על ההשוואה) בעצרות עם של קהל פלסטיני משולהב השואג סיסמאות שנאה תוך שדבריו משקרים על בימת הנואמים ללא כל בושה , אנא זכרו היטב, כך בדיוק חלקכם נראה בימים אלו , וזאת עם הסתלקותן מהזירה של הפרופורציה הביקורת והשליטה העצמית.
יוחזרו לאלתר וללא דיחוי הדיון הלמדני בין חכמי המשפט משני צידי המתרס, ויושבו תרבות הדיון והוויכוח לגופו של עניין ולא לגופם של ציבורים. הרוב המכריע בציבור מאס בשלטון הקצוות הן בכנסת והן ברחוב הפיסי והדיגיטלי. דיי, מיצינו.
