המלצר הצעיר הגיש לי עם הקפה גם הערה ביקורתית. "הפסקתי לקרוא אותך", אמר הנער, "כי אתה יורד על הדור שלי". שוחחנו קצת אבל אחראי המשמרת זימן אותו לשולחנות אחרים. מגיעה לך, מלצר נבון וביקורתי, גם תשובה מפורטת יותר. אז אם במקרה השבוע אתה בכל זאת קורא, הנה האמת: זה לא שאני יורד, כמו שאני חרד.
לפני ההסבר, שתי הסתייגויות. מבחינה חינוכית, אני לא מתלהב מתשומת לב מופרזת לשאלת "הדור". מחנך ששואל "מה הדור צריך" דומה בעיניי לרופא שבודק מה לחץ הדם הממוצע של כל החולים במחלקה. בהרבה מוסדות חינוך יש ריטואל חוזר ונשנה: בישיבת צוות קם אחד המורים ואומר בטון דרמטי שהדרך החינוכית שלנו כבר לא מתאימה לדור הזה, ושצריך לחשב מסלול מחדש. אני נוהג להשיב שאנחנו לא מחנכים "דור", אלא את חמישים התלמידים שלנו. בשנתון אחד של מסיימי י"ב דתיים יש כ־15 אלף בנים ובנות, שונים ומגוונים, ואנחנו צריכים לבדוק מה נכון לתלמידים המסוימים שלנו.
אמנם, יש להודות שבכל זאת אפשר לזהות קווי התנהגות כלליים, שמאפיינים רבים מבני הדור הזה. אך כאן מגיעה הסתייגות נוספת: הניתוח הזה לא אומר שאנחנו, ההורים והמורים, צריכים ליישר איתם קו בכל דבר. הדור הקודם של צעירי הציונות הדתית פיתח נטייה עזה לחסידות. אני לא נוטה לכיוון החסידי, ובכל זאת נמצאו תלמידים ותלמידות שאהבו את תורתי. יש מחבריי המחנכים כאלו שממילא לבם ודעתם נטו לכיוון הזה, והם מצאו סיפוק בשיח החסידי החדש. אך היו אחרים שהתמסרו לכיוון החסידי בעיקר משום ש"זה מה שהדור הצעיר צריך". היום, כששוככת ההתלהבות החסידית, חוששני שמתקיימת במחנכים הללו אזהרה שנהג לומר מורי ורבי הרב ליכטנשטיין: מי שמתחתן עם הדור שלו, עתיד להישאר אלמן. ובכל זאת, גם אם לא כדאי ליישר קו בכל דבר עם הנטיות הרווחות בין צעירינו, כדאי להכיר אותן.
זהו דור הפיוז'ן, כלומר: ההיתוך. פיוז'ן הוא ערבוב של סגנונות שונים. כשאני קונה שניצל עם חומוס בפיתה, זהו בישול פיוז'ן, שמערבב את השניצל האירופי עם הפיתה והחומוס המזרחיים. אתם, צעירינו, חיים חיי פיוז'ן: אתם לומדים יותר תורה ממה שלמדנו אנחנו בגילכם, אבל גם שותים הרבה יותר אלכוהול; מתגייסים ליחידות הכי קרביות, אבל מדברים רק על מימוש עצמי; נערות מתפללות כמו שרה אמנו, ומתלבשות בסגנון שמן הסתם היה עושה לאמנו שבץ; נערים מדלגים על הנחת תפילין, אבל מתנדבים בקייטנות חסד לילדים מיוחדים; רגע אחד מדברים כמו מרב מיכאלי, וברגע הבא מדברים כנהג משאית שוביניסט, או סתם משבחים נערה מוצלחת בכינוי המשונה "גְבָרָה". הפער בין התפילות שלכם לבילויים שלכם, בין האמונות שלכם למוזיקה שלכם, הפער בין הרגע הזה שלכם לרגע הבא שלכם, הפער הזה מבלבל אותנו.
צירוף של עולמות שונים אינו בהכרח דבר רע. במידה מסוימת, גם אני חי בצירוף כזה. אני רב וסופר, מורה ועיתונאי. תרכובת של כמה עולמות יכולה להעשיר ולהפרות. למה אנחנו חוששים בנוגע אליכם? כי הדילוג הזה קל לכם מדי. נראה שאתם כלל לא מודעים לפערים בין העולמות שאתם מערבבים. נדמה כאילו אתם לא מוכנים לשלם את המחיר הנפשי של לבטים ומתח. ללא המחיר הזה, צירוף העולמות עלול להיות שטחי וסר־טעם. פיוז'ן יכול להניב שניצל בפיתה, אבל בדרך כלל מפיק גפילטע פיש בעמבה. האם אתם מעשירים את המחויבות שלכם ומעמיקים אותה, או פשוט בורחים מכל מחויבות? האם אתם נכונים להתחייבויות הבסיסיות של החיים: לערכים, לאורחות חיים, לאנשים?
העולם ידרוש מכם את ההתחייבויות הללו. נכון, תוכלו לדחות בכמה שנים את הלימודים באוניברסיטה, לעבוד קצת פה ושם, לעבור לחוג אחר בתום שנת הלימודים הראשונה, ובמקביל לעשות גם קורס מורי דרך וסדנת פיסול באנשובי ושתי נסיעות לגיאורגיה. הכול סבבה, אבל בסופו של דבר, כדי שיהיה לחם על השולחן וחלב במקרר, תצטרכו להתחייב לאיזה מקצוע. תצטרכו ללמוד אותו ברצינות ולעבוד בו, גם אם לא לָנֶצח. ומה שחשוב עוד יותר: תצטרכו להתחייב לבני אדם. אנחנו חוששים שהפיוז'ן הזה עלול לבשר רעות לגבי היכולת שלכם לקיים קשרים משמעותיים, להקים משפחה ולהתחייב לה. וגם להתחייב לאלוקינו, שאינו מתמסר לאלו שאינם מתמסרים לו.
אני חרד, ובכל זאת אני מאמין בכם. כי יש לכם מעלות גדולות ונשמה טובה. כי ביום שבו יגיע זמננו להעביר לכם את הלפיד, במירוץ השליחים הנצחי של עַמֵנו, אתם תראו את היד המושטת אליכם, ותדעו שאין אף אחד אחר שייקח את הלפיד הזה הלאה, ולא תותירו את ידנו מצפה לשווא.
