ספרות קומיקס למבוגרים היא כבר מזמן לא חדשות, וגם הספרות הישראלית הולכת ומנפקת יותר ויותר כותרים מהסוגה הזו. "מנהרות" של רותו מודן שראה אור לפני כשנתיים וחצי היה כנראה זה שביצע את הפריצה הגדולה של הז'אנר למיינסטרים הישראלי, מה שבין השאר מאפשר כעת את פרסומו של "בנות טובות הולכות לגיהנום", ספר ביכורים (שראה אור בצרפת לפני יציאתו לאור בישראל) של יוצרת חדשה ולא מוכרת, טוהר שרמן־פרידמן. זהו למעשה פרויקט הגמר שלה במכללת שנקר, שהורחב לספר אוטוביוגרפי חשוף מאוד. למה שחייה של אישה בת 26 מתל־אביב יעניינו את הקהל הישראלי? כאן כבר מתחבר טרנד ספרותי ישראלי נוסף והוא חייהם של מתנחלים, בעיקר מתנחלים לשעבר.
בספר קומיקס טוב קשה לעשות את ההפרדה בין הטקסט למעשה האיור. ו"בנות טובות הולכות לגיהנום" הוא ספר קומיקס מצוין. ובכל זאת, אם נתייחס לטקסט ולאיורים בנפרד, נקבל שני עולמות. האחד, האיורי, הוא על גבול המושלם. שרמן־פרידמן פורצת עם ספר ראשון שבו היא מלהטטת ביכולות הקומיקס כאמנית ותיקה ורגילה בתחום. השימוש שלה בצבעים שונים לכל פרק חכם ואינטליגנטי. אופן ההבעה של הדמויות, היכולות להביע רגשות באמצעות הגדלת הפונטים או זום־אין וזום־אאוט, בולטות גם לעיני הדיוט שכמותי בתחום.
לעומת זאת, כשבוחנים את הטקסט, הסיפור כבר מורכב יותר. חייו של כל אדם מעניינים כשלעצמם ושווים סיפור, אבל מלבד יציאתה בשאלה – שכמובן משפיעה על כל פרט בחייה – הסיפור של המחברת די בנאלי – וזה ממש לא נאמר במובן הרע של המילה. היא גדלה במשפחה נורמטיבית בקדומים, הכירה את מי שהפך לבעלה מוקדם מאוד במהלך חייה, הקימה איתו משפחה בתל־אביב – שום דבר שלא שמעתם קודם. אורי אורבך אמר פעם שהדתיים־לאומיים מייצרים יותר ילדים חילונים מאשר חילונים, תוך שהוא עוקץ את החילון הלא־מועט במגזר. כמעט בכל משפחה יש מי שיצא בשאלה, וההתמודדות של כל משפחה עם העניין שונה וספציפית ממש כמו שמנוהלת כל סוגיה אחרת במשפחה ישראלית. זו כנראה הסיבה ששרמן־פרידמן הייתה צריכה להכניס לסיפורה האישי גם את זה של אחותה, שניסתה להתאבד אחרי קשר רעיל שהיה לה עם בן זוגה. הסיפור הזה אכן נוגע ללב וכמובן מאויר ומסופר באופן עדין ורגיש, אבל באוטוביוגרפיה שהייתה מחזיקה מספיק בפני עצמה, כנראה לא היה בו צורך.
גודלו הפיזי של הספר חריג. לעומת "מנהרות" שהיה גדול מעט מספר רגיל אבל עדיין נתן תחושה של ספר, "בנות טובות הולכות לגיהנום" כבר נראה כמו חוברת, והעובדה שהוא גם דק יחסית מעניקה תחושה כללית של ספרון ילדים או נוער מקסימום. זו בחירה שגויה בעיניי, שעלולה למנוע ממבוגרים לרכוש אותו בחנות הספרים רק בגלל הנראות שעושה לו עוול. מי שבכל זאת יעמיק להביט בכריכה ובכריכה האחורית, יגלה שלמרות שבשתיהן מאויר היישוב קדומים, עדיין יש מספר שינויים ביניהן, שאחד מהם הוא מיקומו של הסרט הכתום מתקופת ההתנתקות. ביחס לאירועי המחאה נגד הרפורמה המשפטית, זהו עוד סימן למי שרוצה להבין עד כמה התקופה הזו צרובה במתנחלים, אפילו כאלה שיצאו בשאלה ועברו לתל־אביב.
