השבועות האחרונים היו, לפחות עבור מי שמתעניין ומעורב בפוליטיקה וברפורמה המשפטית, מטלטלים במיוחד. לאחר התנפצות התקוות שתלו רבים בנשיא, שהגיש בסופו של דבר מתווה חד צדדי ומזלזל, הגיעה הצעת פשרה מצד הקואליציה שלמעשה דחתה את חקיקת רובה של הרפורמה לאחר פגרת הפסח של הכנסת, תוך ויתור על חלקים משמעותיים גם במעט שכן יועבר במושב החורף המסתיים.
מעבר לדחיית החקיקה, שתעניק למתנגדים עוד חודשים של הפגנות והפעלת לחצים על הקואליציה, הבעיה העיקרית הינה בכך שלפי ההצעה המרוככת, הקואליציה תמנה שני שופטים בלבד, ולאחר מכן מוענקת זכות "וטו" לנציג האופוזיציה ולשופטי בית המשפט העליון. אם נזכור שברוב הממשלות משתתפות גם מפלגות מרכז ושמאל אשר יהיו מעורבות גם במינוי שני השופטים הראשונים, הרי שההצעה המרוככת תאפשר איזון של הרכב בית המשפט רק כעבור שנים רבות, אם בכלל, שכן כיום מתוך 15 שופטי בית המשפט העליון, 10 הינם אנשי שמאל מובהקים.
חוץ מהבעיות האובייקטיביות האלה, ישנה בעיה נוספת. מול הצעות הפשרה מרחיקות הלכת של הקואליציה אין כל נטייה לפשרה, או אפילו להתרככות, של הצד השני. נציגי האופוזיציה אינם מוכנים כלל לדון או לקיים משא ומתן על ההצעות שהוצעו, והמפגינים לא רק שלא נרגעים מההצעות הללו, אלא רק מתחזקים מתוך ההרגשה שהקואליציה נכנעת תחת הלחץ שלהם, דבר הנותן להם מוטיבציה להגביר את הלחץ.
זוהי דוגמא קלאסית לאופן בו הנטייה של הציבור הימני ונציגיו לממלכתיות ולחתירה לפשרות מובילה באופן אבסורדי רק להחרפת העימותים והמחאות, ולקרע גדול יותר. במקרה הנוכחי דווקא התנהלות מעט יותר "בריונית", תוך קידום החקיקה ללא פשרות, היה מחייב את נציגי האופוזיציה לשבת בסופו של יום לשולחן המו"מ וכך מביא אולי למתווה מוסכם, במסגרתו ניתן היה להציג את אותן הפשרות, אבל הפעם תוך השגת הישגים בתמורה, כגון אחדות ורגיעה.
אולם הביקורת במקרה הזה אינה מגיעה דווקא לנבחרי הציבור המובילים את הרפורמה, אלא לציבור עצמו. עם הקמת הממשלה שקע ציבור מצביעי הימין באופוריה, במחשבה שאפשר כעת לנוח על זרי הדפנה, וסוף סוף תקום ממשלה שתקדם ותקיים את כלל ההבטחות והערכים עבורם נלחמנו כל השנים. זו היא טעות.
לאחר עשורים בהם שלט השמאל במדינה – בהתחלה באופן לגיטימי תוך ניצחון בבחירות, ובהמשך באופן לא לגיטימי באמצעות שליטה בתקשורת ובמערכת המשפט – הוא לא מתכוון לוותר בקלות, רק בגלל שהוקמה ממשלת ימין "על מלא". השמאל פעל באופן מתואם, אסטרטגי ונחוש בשביל למנוע את השינוי היחיד שבאמת עלול להוריד אותו מהשלטון – שינוי מערכת המשפט.
לצורך מניעת ההישג היחיד הזה של הימין, שהיה מוביל לשלטון ימני אמיתי, מוכנים בשמאל לשרוף את המדינה. הם קוראים להפרת חוק, חסימת כבישים, פגיעה כלכלית במדינה וקריאות להשתמטות ולסירוב להתייצב למילואים, לרבות קריאה לבית המשפט העליון להוביל את מדינת ישראל למשבר חוקתי. כך התנהל השמאל שבוע אחרי שבוע, כאשר ציבור מצביעי הימין נשאר בבית, אדיש לחלוטין.
חברי הכנסת של הימין, בסופו של יום, הם נבחרי ציבור. גורל המדינה על כתפיהם, ובניגוד לשורפי האסמים בצד השני של המפה, יש להם גם תחושת אחריות כלפי המדינה כולה. כאשר יום אחרי יום, ושבוע אחרי שבוע, נשמעת במדינה זעקתם של המוחים, בשלב מסוים מתחיל להתגנב החשש שאולי אכן ישנו רוב בציבור, או אפילו מיעוט גדול מספיק, שמוכן באמת להרוס את המדינה אם לא ישלוט בה. אם הם היו מרגישים מנגד את הציבור העצום – רוב מוחלט של אזרחי המדינה – שתומך במהלכים שלהם, או לכל הפחות מקבל אותם כלגיטימיים, הם בוודאי לא היו שוקלים לתת פרס לאנרכיסטים.
אבל בצד שלנו היה שקט, שקט מידיי. כל הלחץ והרעש מגיע רק מצד אחד, וגם קואליציית 64 עלולה למצוא את עצמה ללא רוב בכנסת. בנסיבות הללו, כנראה, עשו בקואליציה את הטעות ונתנו את הפרס למפגינים. הימין שותק ולכן הימין משלם.
הלקח עבורנו צריך להיות פשוט מאוד – תפקידנו לא נגמר בשלשול פתק לקלפי! אם רוצים לשנות את זהות השליט האמיתי במדינה, אחרי כ"כ הרבה שנים, נצטרך להמשיך גם לאחר הבחירות ולהשמיע את קולנו. מצד אחד לתמוך כל הזמן בנבחרי הציבור שימשיכו בקידום הרפורמה, ומצד שני להזהיר אותם באופן נחרץ, שמי שישבר או יבגוד בערכיו ימצא את עצמו מחוץ לכנסת הבאה. אין לנו עדיין את הפריווילגיה לשבת בשקט ולהירגע. חייבים להמשיך לצעוק בקול גדול – אנחנו דורשים שינוי!
