מדינת ישראל עוברת תהליך של היפוך מגמה אסטרטגי. דומה הדבר לחלומו של פרעה המצרי שפוענח היטב על ידי יוסף וסימן את הטרנספורמציה של המציאות האסטרטגית של מצרים הפרעונית. מצרים עברה ממצב של שפע כלכלי וחקלאי למצב של דלות ועוני במונחים כלל-לאומיים. ישראל נמצאת אף היא בעיצומה של טרנספורמציה. העשור האחרון אופיין במכלול של תהליכים אשר מיצבו את מעמדה כמעצמה לכל דבר, הן במונחים אזוריים והן בינלאומיים. שגשוג כלכלי והתפתחות טכנולוגית שהתאפשרו נוכח צמצום האיומים הביטחוניים הישירים מצפון, מדרום וממזרח, יצרו קרקע נוחה לתהליכי העצמה ופריחה.
ישראל ניצלה את המגמה הזו, ובעיקר את השקט הביטחוני, כדי להבקיע עמוק לתוך המזרח התיכון ולקדם נורמליזציה עם מדינות המפרץ העשירות. הן גררו אחריהן שובל של מדינות נוספות כמו מרוקו וסודאן שביקשו ליהנות מפירורי השלום הכלכלי ולהצטרף למעגל המצליחנים האזורי.
שיתוף הפעולה הצמוד עם ממשלו הרפובליקני של טראמפ, על גישתו העסקית, סייע לישראל לפתח מודל כלכלי-תועלתני שהפך אטרקטיבי במיוחד על רקע הטלטלה שפקדה את המזרח התיכון בתחילת העשור הראשון של המאה העשרים ואחת. כלכלה ויציבות הפכו לכוח משיכה עבור גורמים אזוריים רבים ומיצבו את ישראל, בפעם הראשונה בתולדותיה, לא כבריון שכונתי עתיר שרירים ומרתיע, אלא כמגנט המושך אליו באטרקטיביות הכלכלית-טכנולוגית שחקנים אזוריים ועולמיים.
ברם, תמונת המציאות של העשור האסטרטגי הטוב ביותר בתולדות המדינה, שאפשר גם את שגשוגה של החברה בישראל והתמסרותה לחיי נהנתנות ו"נורמליות" יחסית, הסתיימה או מתקרבת לקיצה. בתהליך איטי אבל עקבי, בשנים האחרונות נראים סימנים של תהליכי שחיקת הסדר האסטרטגי המיטיב.
החיבור שבין תהליכים מבניים לבין אירועים נקודתיים הניע את תהליך השחיקה. חילופי השלטון בארה"ב הסירו את המטריה שהעניקה ארה"ב למודל הכלכלי ולהסכמי הנורמליזציה. פוליטיקת הזהות האידיאולוגית חזרה בענק למזרח התיכון (ולא רק אליו – ראו ערך המלחמה באוקראינה שספוגה בשיח והגדרות לאומיות) כתגובת נגד למודל הכלכלי-תועלתני.
גם משבר הקורונה (שהיה לא רק משבר בריאותי אלא פוליטי חברתי) חשף את מתנגדי הסדר התועלתני לחולשות המערב והסדר המדינתי ולדבקות האין סופית שלהן בתפיסות ההכלה הרכות ולחשש שלהן להפעיל עוצמה קשה. ולבסוף תהליכים של פרגמנטציה וקורוזיה שאפיינו את הטלטלה האזורית של 2010 חלחלו גם לישראל ולגורמים נוספים באזור, כגון הרשות הפלסטינית, והפכו אותן לפגיעות ומוחלשות.
בנסיבות הללו החל תהליך כרסום בסדר האסטרטגי. זה החל במערכת הפלסטינית, שמזה כמעט שנתיים מייצרת טרור ואלימות לסוגיה כלפי ישראל. הטרור והאלימות מגיעים גם מצד ערביי ישראל, ערביי מזרח ירושלים, הפלסטינים ביהודה ושומרון וכמובן חמאס והג'יהאד האסלאמי של רצועת עזה. זה נמשך בדהרה של איראן לנשק גרעיני ובנכונות של בעלות בריתה האקטיביסטיות, כמו חיזבאללה בלבנון, לקחת סיכונים בימי קרב ולאתגר את ישראל במובן הביטחוני; ובא לאחרונה לידי ביטוי בהחלשת מסגרת "הסכמי אברהם".
הביטויים לכך הם ההסכם המדיני בין סעודיה לאיראן, בלימת תהליך הנורמליזציה עם סעודיה והכתף הקרה של המיפרציות כלפי ישראל וראש הממשלה נתניהו. כל זאת כאשר ברקע מתרחשת נסיגת ארה"ב מהאזור וכניסתה של סין כשחקן דומיננטי הדוחף דווקא את מתנגדי הסדר האסטרטגי הקודם של השמרנים, העשירים והפחדנים של האזור.
לכל אלה משמעות אחת: הגלגל התהפך לו. אחרי לא מעט שנים תמונת המצב מלמדת על איום משמעותי ואקוטי לביטחון הלאומי של ישראל. הפוטנציאל לעימותים צבאיים הופך גבוה במיוחד כמעט מכל זירה אפשרית.
החמור מכך הוא שישראל תקועה עדין קוגניטיבית בעולם האתמול ומסרבת להיפרד ממנו. בשל כך היא מנסה לשפץ את הסדקים במבנה האסטרטגי הקודם מבלי לחשוב ולייצר חלופות אסטרטגיות המתכתבות עם פני המגמות העדכניות. זה כמובן "נורמאלי" וטבעי אבל באותה נשימה התופעה הזו מזמינה את ההפתעה הבאה.
