צו המעצר שהוצא השבוע ע"י ביה"ד הפלילי בהאג (ICC) כנגד נשיא רוסיה פוטין, אינו מפתיע, ומהווה שיטת לחימה נוספת של אוקראינה והמערב כנגד רוסיה, בנוסף ללחימה בין צבאות וחיילים. בבחינה מעמיקה, ישראל יכולה וצריכה ללמוד מכך ולגבש אסטרטגיית נגד המתאימה ללוחמה המשפטית-מדינית שכבר מנהלת נגדנו הרשות הפלסטינית.
עכשיו זה פוטין, מחר נהיה אנחנו? מדי פעם אנו שומעים את שמו של ביה"ד הפלילי בהאג, בעיקר בהקשרי העמדתם לדין של מנהיגים (בעיקר מאפריקה). בהקשרי ישראל הוא נזכר בחקירות אותן הוא מנהל נגדה לאור תלונות ותביעות הרשות הפלסטינית כנגדנו. לאחרונה אף עלתה הטענה מצד מתנגדי הרפורמה, כי לאור "החלשת בית המשפט", תתאפשר לביה"ד העמדה של בכירים מישראל לדין.
אז האם חשש זה מוצדק? ומה ניתן לעשות? ה-ICC או בית הדין הפלילי הבינלאומי היושב בהאג הוקם ב-1998 מכוחה של אמנת רומא, והחל לפעול בשנת 2002. הרעיון העומד בבסיסו הוא היכולת המאפשרת לשפוט את מי שמבצעים פשעים בינלאומיים חמורים, כגון: פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה, רצח עם ותוקפנות. מקור סמכותו הוא הסכמת המדינות החברות באמנה, המאפשרות לו לדון בפשעים אלה, אשר מבוצעים בשטחיהן או על ידי אזרחיהן. באילו מקרים? מדובר באותם מקרים שבהם אותה המדינה אינה יכולה או אינה רוצה לנהל את ההליך בעצמה. בנוסף, גם מדינות שאינן חתומות על האמנה יכולות למצוא עצמן עומדות בפני הליכים נגד אזרחיהן, במידה ומדובר בפשעים שבוצעו בשטחה של מדינה החברה באמנה, או של מדינה שהעניקה לבית הדין סמכות שיפוט.
בנוסף, ביה"ד יכול לחקור ולדון במקרים המופנים אליו על ידי מועצת הביטחון של האו״ם. למעשה, עד היום הועמדו למשפט 14 נאשמים, ומתוכם 5 נשפטו והורשעו בפשעים חמורים כנגד האנושות או פשעי מלחמה (כולם מאפריקה). הישגיו הדלים של ביהמ"ש מעיבים על יכולתו ועל הציפייה ממנו להרתיע ולצמצם את המוטיבציה לביצוע פשעים חמורים. כיום, בפני בית הדין יש כמה חקירות פתוחות גם כנגד ארה"ב בנושאי אפגניסטן (בסטטוס מוקפא), וגם 2 חקירות כנגד רוסיה בגין פעילותה בגיאורגיה, ובגין מלחמתה באוקראינה.
מה המשמעות לפוטין? בולטות בהיעדרן המדינות שאינן חתומות על האמנה, ובהן רוסיה, סין, ארה"ב אוסטרליה וגם ישראל. כיום אשררו את האמנה 123 מדינות. צו המעצר שהוצא כנגד הנשיא פוטין והנציבה לזכויות הילד ברוסיה, יצא בגין החשדות לפשעים עם ילדים, ובגין פשעי מלחמה. הצו יצא באופן גלוי, ומחייב את המדינות החתומות לעצור את פוטין, במידה ויגיע לשטחן. זהו צעד משמעותי, בוודאי לנשיא מעצמה מכהן, אשר לא רק מצר את צעדיו של פוטין לאותן מדינות, אלא בעל משמעות הצהרתית ותודעתית, המסמנת ע"י ביה"ד כי מי שביצע פשעים חמורים, יעמוד לדין בינלאומי. אולם, הדרך עד למעצר, שיפוט והרשעה ארוכה מאוד. ביה"ד הפלילי אומנם מהווה גוף עצמאי, אך מניסיון העבר, בית הדין מושפע מאוד מלחץ המדינות החברות באמנה, וכן מלחץ בינ"ל, לכן, הדרך עד להרשעה – ארוכה.
ביה"ד הפלילי בהאג והקשר לישראל
בראשית הדרך להקמת ביה"ד הפלילי, מדינת ישראל הצטרפה לתמיכה בו, אולם עם הזמן גבר החשש בישראל מפני השימוש האפשרי בו ככלי ללוחמת משפטית. לכן ישראל סירבה לאשרר את האמנה כאשר נכנס לאמנת רומא סעיף אשר עלול היה לשמש כמפליל את עצם יישובן של ההתנחלויות, בכך שהוא מגדיר את העברת האוכלוסייה של מדינה כובשת לתוך השטח הכבוש כפשע מלחמה (גם אם אין מדובר במעשה של כפייה), ולבסוף לא נכנסה כמדינה חברה בבית הדין הבינלאומי.
למרות שישראל לא אשררה את האמנה, החליטה התובעת הקודמת פאטו בנסודה לפתוח בחקירה נגד ישראל, באשר לטענות לביצוע פשעים בשטחי יהודה ושומרון, מזרח ירושלים ורצועת עזה החל מ־13 ביוני 2014, ללא סיום מוגדר, כולל פשעים במסגרת מבצע "צוק איתן", וכן פשעים בנושא ההתנחלויות. "הבסיס החוקי" לתביעה זו היא "קונסטרוקציה" משפטית המכניסה את "פלסטין" כמדינה החברה בביה"ד, ומדובר על שטחים השייכים לה. ברור אם כן כי מדובר כאן על פרשנות משפטית מוטית פוליטית, המקימה את העילה לפתיחת החקירה נגד ישראל.
מהן טענותיה של ישראל? קשה להעריך את התפתחות החקירה בעניינה של ישראל. טענותיה של ישראל באות בעיקר כנגד סמכותו של ביה"ד לעסוק בכך, וגם בשל העובדה כי "פלסטין" אינה מוגדרת מדינה ע"פ הגדרות המשפט הבינ"ל, וגם כנגד ההחלטה כי שטחה משתרע על השטח המדובר. בנוסף, ישראל טוענת כי בשל הגבלת סמכות השיפוט של הרשות הפלסטינית בשטחי A ו־B וברצועת עזה, אין היא יכולה להקנות לבית הדין סמכות שיפוט שאין לה.
למרות טענות אלו, אשר נדחו ע"י התובעת הקודמת וערכאת השיפוט בקדם המשפט, הוחלט לפתוח בחקירה, ולא נראה כי התובע החדש ישנה את ההחלטות האלו. כיצד אם כן הוא ימשיך? בשלב זה נראה כי הוא מתמקד בחקירות רוסיה במסגרת מלחמתה באוקראינה, עניין בעל היבט משפטי ופוליטי ברור המבטא את האינטרס של מדינות המערב כנגד תוקפנותה של רוסיה. כנראה שהעיסוק בהמשך החקירות של ישראל יקבל השהייה מסוימת וזמנית. זה יכול להשתנות ברגע שיתפתח עימות בין ישראל לפלסטינים, או בשל תפנית בקשב הציבור באירופה ובקהילה הבינ"ל לנעשה בישראל.
לישראל יש מספר טענות אפשריות, כולל "טענת המשלימות", כלומר, יכולתה של ישראל לבצע חקירה עצמית בלתי תלויה ובנורמת הדין הבינ"ל, יכולה להביא לזיכוי או החלטה אף לסגור את תיק החקירה ללא העמדה לדין. טענה זו רלוונטית רק לגבי הטענות על תוקפנות צה"ל. עם זאת, ראוי לקחת זאת בעירבון מוגבל, שהרי טענה זו נטענה בראשית הדרך ובכל זאת נפתחה החקירה. כלומר, "טענת המשלימות" לא התקבלה, ואולי בהמשך נזכה "להקלה בעונש" בגינה….טוב נו, זו כבר טענה רעועה ביותר הממחישה מחד את חולשת ההגנה שמעניק בג"ץ מפני תביעות, ומאידך מחזקת את טענת הפוזיציה שבה משחק ביה"ד הפלילי בהאג.
לוחמה משפטית-מדינית, ואיום על הביטחון הלאומי
הפלסטינים פועלים כנגד מדינת ישראל באסטרטגיה של לוחמה משפטית-מדינית. זוהי אסטרטגיה העושה שימוש או מנצלת את החוק כתחליף לאמצעים מדיניים או צבאיים מסורתיים, זאת על-מנת להשיג מטרות מדיניות או צבאיות. האם זה איום על הביטחון הלאומי? איום על הביטחון הלאומי פירושו איום על האינטרסים החיוניים של המדינה, ועל היכולת להגן עליהם. איום הלוחמה המשפטית מדינית מנסה להשיג הישגים מדיניים עבור הפלסטינים (כגון אילוץ ישראל לסגת מהשטחים, להקים מדינה פלסטינית ועוד), תוך איום משמעותי על מנהיגי ישראל באמצעות הוצאת צו מעצר חשאי או גלוי. איומים אלו מצטרפים כמובן לקריאה על החרמת ישראל, באמצעות ארגוני ה-BDS, הפועלים בכל העולם, בעידוד והובלה של הפלסטינים.
מה האסטרטגיה של מדינת ישראל? מדינת ישראל נקטה באסטרטגיה בלתי מוצהרת, אך כזו שניתן לבחון אותה ככל שהמעשים והחומר הגלוי מאפשרים. בבסיסה 3 רגליים: רגל ההתנגדות המשפטית לסמכותו של ביה"ד לדון בענייניה (כפי שהוסבר לעיל), תוך אי שיתוף פעולה רשמי עם הדרישה לחקירות, רגל הפעלת לחץ מדינתי, בעיקר של ארה"ב על ביה"ד, (כולל שימוש בלחץ כלכלי ועוד), ורגל שלישית מוכרת – נרוויח זמן, אולי משהו ישתנה… עד כה, זה לא הצליח, החקירה נפתחה, ובכל רגע נתון יכול להיות צו חשאי לבכיר ישראלי בחו"ל.
מדינת ישראל צריכה להגדיר את איום הלוחמה המשפטית-מדינית כאיום על הביטחון הלאומי של ישראל. האיום מובל באופן פעיל ובוטה ע"י הרשות הפלסטינית, וזו אינה משלמת מחירים, ומחזקת מיום ליום את הנרטיב של "בינאום הסיכסוך". זה חייב להיפסק. ישראל צריכה להקים מייד צוות רב-ארגוני ולגבש אסטרטגיה משולבת ומשלימה, תוך אימוץ העקרונות הבאים:
התרעה: הפעלת יכולות לאיתור מראש של כוונות לפעולה כנגד ישראל.
מניעה וסיכול: מניעת וסיכול כוונות להגשת תלונות לביה"ד בהאג, ע"י שימוש במגוון שיטות ופעולות (משפטיות, מודיעיניות, ועוד).
הרתעה: גביית מחיר משמעותי אישי מבעלי תפקידים הפועלים כנגדנו, וכן מגופים, במיוחד מהרשות הפלסטינית. המסר חייב לעבור: לא ניתן לפעול כנגדנו ללא מחיר משמעותי.
גיבוש בריתות והסכמים ייעודיים: מול מדינות ובדגש לארה"ב.
כמו כן, צריך להקים רשות ממסדית, בעל סמכויות למלחמה בדה לגיטימציה ובלוחמה המשפטית-מדינית הננקטת כנגד ישראל. גוף המאגד סמכויות ויכולות אפקטיביות ומעשיות, משרדים ממשלתיים אינם גופי ביצוע.
מדינת ישראל הפקירה לאורך שנים רבות את זירת התודעה והמאבק בדה לגיטימציה הציבורית והמשפטית נגדה. הגיעה העת לשנות כיוון, ולפעול בהתאם לעקרונות תפיסת הביטחון, להרתיע, להתריע ולגבות מחיר על כל פגיעה בה.
