יום הקולנוע הישראלי (22.3) נפתח היום (ד') בברכתו החגיגית של שר התרבות והספורט מיקי זוהר. בשעות הקרובות, עתידים ישראלים רבים להזדרז ולנצל את המחיר הנמוך – 10 שקלים לסרט – שמגיע פעם בשנה.
אין ספק שמדובר ביום חג, גם למי שלא מחובבי הקולנוע. אך מעבר לשמחה שמתעוררת ביום הזה, כדאי גם להתייחס לתופעה שמקשה מאוד על הקולנוע לשוב לימי הזוהר שלו, לפני שהגיחה לעולם חבורת האויבים שלו – הסטרימינג, הצפייה הפיראטית ומגפת הקורונה: המחיר.
Video: פרסומת ליום הקולנוע הישראלי של משרד התרבות והספורט
כיום, בכדי לקבל את חוויית המסתורין והאיכות של בתי הקולנוע, תצטרכו להגיד שלום ל-40 עד 44 שקלים מהארנק שלכם (לא כולל הנחות). זה כמובן לא כולל את הביקור במזנון, שאגב, נעשה בו רווח גדול יותר מבקופות הכרטיסים. קשה מאוד לסיים את הערב בהוצאה קטנה מ-60 או 70 שקלים. יש שיגידו שזה נשמע סביר, לאור העובדה שבאמת מדובר פה במותרות ואפשר גם להישאר בבית ולחסוך את הסכומים הללו. אבל הכל נשמע סביר פחות כשמגלים כי על פי אתר Numbeo, ישראל נמצאת במקום ה-17 בעולם בגובה מחיר כרטיס לסרט מתוך 107 מדינות. ולא בצדק.
ביולי האחרון, לאחר סיום מגפת הקורונה שהחלישה מאוד את בתי הקולנוע, קיבלנו את התגובה הצפויה. עלייה של מחירי הכרטיסים מטווח של 35-40 שקלים ללא פחות מ-42 עד 44 ש"ח. השקלים המועטים האלו הם בין השאר מה שהפך עבור רבים את חוויית הקולנוע ללא משתלמת בעליל, בייחוד לאור מסכי הטלוויזיה או המחשב בעלי האיכות הגבוהה שיש כמעט בכל בית.
כמו בכל תחום של יוקר המחייה, פזילה לשאר אומות העולם די מדכאת. בצרפת ובאיטליה למשל, שתי מעצמות קולנוע בפני עצמן, המחירים נעים בין 8 ל-9 דולרים לכרטיס לסרט (כלומר לא יותר מ-30 שקלים). דרום קוריאה, יוון, פורטוגל וספרד במצב אפילו יותר טוב – 7 דולרים בממוצע לכרטיס לסרט. לרוב, באותם מקומות, המחירים לילדים יהיו נמוכים אף יותר. מי שנמצאת במקום האחרון ברשימה אגב, היא איראן, שם כרטיס עולה שני דולר בלבד. לא מפתיע.
היה אפשר להבין את מחירי הקולנוע מיד לאחר תקופת הסגר שמוטטה את רוב רשתות הקולנוע, כמעט עד לסגירה. גם בחודשים שלאחר מכן עליית המחירים הייתה מקובלת, שכן רוב האולמות נותרו שוממים והצופים הנאמנים העדיפו להישאר בסלון ביתם המוגן והבטוח. אבל מאז עברו הרבה מים בנהר, או יותר נכון הרבה פריימים במקרן. להיטים יצאו ושברו קופות, האולמות התמלאו, התורים שבו והקולנוע לאט ובביטחון בנה שוב את הכנסותיו.
מי שמכיר את ההיסטוריה של הקולנוע, יודע כי בראשית דרכו הוא נוצר במיוחד עבור מעמד הפועלים. אותם האנשים לא יכלו להרשות לעצמם בילוי יוקרתי בתיאטרון או בקונצרט, ולכן קיבלו את האפשרות להנות מאטרקציה זולה יותר. בתקופות אלו, בהן עדיין לא היו אולמות אלא חנויות שהפכו בערב לבתי הקרנה מיוחדים, כרטיס לסרט לא עלה מעל לסנטים בודדים. גם בשנות ה-60 וה-70, המחיר נשאר בסביבות הדולר-דולר וחצי. אז נכון, עברו השנים והקולנוע צמח ותפח והצדיק גם מחירי כרטיסים יקרים יותר. אבל העלייה לא עוצרת, ונראה שהיא עוד עלולה להמשיך ולהפוך את הביקור בבתי הקולנוע לבלתי אפשרי עבור מעמד הביניים ומטה.
השמחה שבחזרתם של בתי הקולנוע, או ביום חג פעם בשנה, לא תהיה שלמה כל עוד יש מי שעדיין משלמים את המחיר היקר מאוד. אותם אנשים, נשים וטף – שסך הכל רוצים להנות מעולם שפעם מטרתו הייתה בידור בלבד, והיום כנראה הוא רק רוצה לספור את השטרות בסוף היום – לא יוכלו שלא לחשוב על כיסם המתרוקן.
