בית הדין הרבני הגדול הפך עולמות כדי להכשיר הלכתית פדופיל מורשע, קבע שאין להאמין לקורבן הקטין וכי יש להעניש את הילד על תלונתו במשטרה, כל זאת כדי להשאיר אישה בעגינותה. כך נראית מבפנים המערכת שאותה מבקשת הממשלה להעצים ולהרחיב.
במסכת עירובין מסופר על תלמיד חכם גדול שהתפארו בו ש"היה מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים" כאינדיקציה לחכמתו הגדולה, ואולי כרמז לכך שככל שאדם חכם ומוכשר יותר, כך יצליח לפרש את התורה כרצונו ולהוציא מתוכה כל תוצאה שיבקש.
נראה כי בית הדין הרבני הגדול לקח על עצמו "משימה אינטלקטואלית" כאתגר, להכשיר את השרץ בק"נ טעמים מחרידים. רק שהפעם לא מדובר באתגר אינטלקטואלי היפותטי, אלא בחיים של אנשים אמיתיים.
את א' ייצגנו במשך שנים רבות. א', אישה עגונה שבעלה ברח לחו"ל לפני 13 שנים ומסרב לתת לה גט. במקרים מסוג זה פונים לבחון האם ניתן לבטל את הקידושין. לדוגמא, אם נפל פגם בעריכת הקידושין, יהיה ניתן לקבוע כי הנישואין "לא תפסו" מעולם והאישה פנויה להינשא ללא צורך בסידור גט. אם נולד לאותה אישה ילד מאיש אחר, גם הילד יוכרז ככשר לבוא בקהל, ולא ייחשב כממזר.
במקרה שלנו, התברר שאחד מעדי הקידושין הודה במסגרת הסדר טיעון בבית המשפט המחוזי כי פגע מינית בקטין על בסיס יומי, לאורך מספר שנים, ואף ריצה מאסר של מספר שנים בשל כך. פנינו לבית הדין הרבני בבקשה לקבוע שהעד המורשע הוא אדם שמוגדר הלכתית כ"רשע" ועל כן הוא פסול לעדות, ומשכך נישואי הצדדים בטלים. יש לכך תקדים, כאשר במקרה המפורסם של עודד גז, בית הדין הרבני ביטל קידושין על סמך עד שהיה "פרוץ בעריות" וחילל שבת.
לאחר גלגולים שונים, העניין הגיע בפעם השנייה לדיון בפני בית הדין הגדול, ערכאה שיפוטית המקבילה לבית המשפט העליון. בפסק הדין נבחנה השאלה הקשה – האם אדם שפגע מינית בילד נחשב לאדם רשע הפסול לעדות?
המסקנות בפסק הדין קשות, מזעזעות ובלתי אפשריות.
ייתכן שניתן היה לחיות בשלום עם החלטה לפיה, למרבה הצער, לא ניתן להתיר את העגונה (ואסור שנקבל אמירה כזו), אך הדיינים היקרים, תרתי משמע, לא הסתפקו בכך והגדילו לעשות: הם עמלו שעות רבות במטרה לחסום כל מוצא הלכתי. פסק הדין כולל אמירות ערכיות שלא ייתכן שייאמרו על ידי שופטים בכלל, וודאי שלא על ידי שופטים במעמד ובדרג זה בפרט.
ראשית, טרחו הדיינים להדגיש שהעד אינו פדופיל כלל וכלל, תוך נזיפה בנו על כינוי הגנאי. שנית, הם טענו שמעשיו כלל אינם אסורים, (ולהזכיר, האדם ריצה מאסר ארוך) ולכן על אף שהם "מכוערים" – הם מותרים הלכתית. שלישית, הם הסבירו שגם לו היו המעשים אסורים, העד הפדופיל לא היה יכול לדעת שאסור לו לנהוג כך ולכן אין לפסול את עדותו. רביעית, הדיינים אמרו שה"מתלונן" אינו רשאי להעיד על הפגיעות בו כיוון שהיה "קטן" (ולא הגיע לגיל מצוות) ושוודאי יש לו מניעים זרים, ולכן אין לשמוע לעדותו ואין להאמין לו. גם להודאת העד המורשע עצמו אין להאמין, בשל הכלל ההלכתי שקובע ש"אין אדם משים עצמו רשע", וכתוצאה מכך אין אפשרות להפללה עצמית בבית הדין הרבני.
יותר מכך, העד הצדיק מספר על עצמו שבכל ערב הוא נוהג לשוב בתשובה על כל חטא שעבר במשך היום. ולדידם, אף אם חטא, הרי הוא שב בתשובה ועוונותיו נמחקים לכן הוא אינו רשע. לבסוף, לאחר כל הניתוח הזה, דנים הדיינים בשאלה האם יש להעניש את הילד הקורבן על כך שהוא מוציא שם רע לאדם שפגע בו מינית על בסיס יומי במשך למעלה משנתיים. אגב, המסקנה בדבריהם היא שאם הקורבן הוא לא ממש ילד קטן – יש להעניש אותו. (מובא פסק המהרשד"ם: "…אם ראוי לייסר לנער – האמת, שאם הוא קצת גדול ובר דעת שהיה מן הדין להענישו").
מעבר לעובדה המצערת שבאופן כואב דיינים רבים מסרבים להיחלץ לטובת מסורבות הגט, העגונות והממזרים, גם כאשר ישנו פתרון הלכתי, במקרה שלנו מכשירים הדיינים פגיעות מיניות בקטינים, טוענים שאנשים לא יכולים לדעת שאסור לנהוג כך, ומפנים את האצבע המאשימה דווקא אל הילד הקורבן. מדובר במתן לגיטימציה מפורשת לפגיעה קשה בחסות ההלכה כפי שבית הדין מפרש אותה. מסריו אלה של בית הדין חמורים לאין שיעור ומפילים חרפה וחילול ה' גדול על כולנו.
הדיינים מנתחים ניתוח קר של גדרי איסור "משכב זכור", משל מדובר ביחסים רצוניים בין שני בגירים, תוך התעלמות מהעובדה שמדובר בפגיעה מינית חמורה. נקבע שכל מעשה שאיננו אקט מיני מלא בין גברים, איננו אסור, כיוון שאיסור "קרבה לעריות" חל רק על יחסים שבין גברים לנשים ומתוך כך כל מעשה שאיננו אונס מלא ממש, הוא מותר אם הנפגע הוא גבר.
הדיינים לוקחים את התורה ועושים בה כרצונם. ברצונם לאמלל את האישה ואת הנפגעים, אז הם מתירים את האסור – פגיעות מיניות, וברצונם לעמוד על עולמם השמרני, אז הם אוסרים את המותר – ביטול הקידושין.
כבר שנים שאני חוששת שהעולם ההלכתי שלנו הפך למתמטיקה חסרת שכינה, שקלא וטריא ופלפולי סרק, שממנה הקב"ה מזמן ברח, או שהברחנו אותו אנחנו.
לאורך פסק דין של למעלה מחמישים עמודים לא מצאנו אמירה עקרונית אחת ביחס לאיסור החמור לעבור עבירות שבין אדם לחברו. הסיבה לכך מתגלה בסוף פסק הדין, שם נקבע כי "יש להקל ולא לפוסלו" (את העד). הטרמינולוגיה בה בחרו הדיינים חושפת מי מושא הדיון העומד לנגד עיניהם כשפסקו כך ומדוע התעלמו ממצוקת הקורבנות הרבים של פרשייה זו. נכון, הפדופיל הוא שעומד לנגד עיניהם, והקולא ההלכתית עומדת לטובת עבריין המין המורשע ולטובת חזקת כשרותו ולא לטובת האישה העגונה ובנה שביקשו את ביטול הקידושין.
אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב: "וזאת התורה אשר שם משה" (דברים ד מד), זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה. והיינו דאמר רבא: דאומן לה – סמא דחייא, דלא אומן לה – סמא דמותא. מסביר הרב שטיינזלץ זצ"ל: מי שמאוּמן בתורה ועוסק בה מאהבה הרי היא לו סם חיים. ומי שאינו מאומן ולא בא מאהבה – סם מוות.
התורה עליה גדלתי, הרבנים מהם אני למדתי, הקב"ה שאנו מנסים לדבוק במידותיו – כל אלה לעולם לא יצליחו להוציא תוצאה הלכתית שבה מותר לפגוע מינית בילדים. חיבורם לחיים ולקב"ה, עיסוקם בתורה שאינה עיסוק מתמטי עם משוואות תיאורטיות ופלפולי בית מדרש – לעולם לא יניבו פסיקות כה מנותקות ופוגעניות. תורתם היא תורה שפוגשת אנשים, תורה שמדברת על החלש, הגר, היתום והאלמנה ועל החובה לעזור לכל אלו – זו תורה שמולידה יהודים שהם "ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים".
בית הדין הרבני מכשיר את השרץ, הופך את תורת החיים, הקשורה לחיים ומדברת עם החיים לסם מוות – לנו כפרטים, לחברה כולה וליהדות שלנו.
אני חושבת שאי אפשר שלא לראות את פסק הדין בהקשר הפוליטי הכולל. צריך לקרוא את השטח, ולהסתכל על התוצאה הקשה הזאת לאור ההצעות בדבר הרחבת סמכויותיו של בית הדין הרבני לעסוק בתחומים אזרחיים. פסק הדין מדגים בצורה מדאיגה כיצד תיראה מציאות חיינו אם ניתן לדיינים סמכויות נוספות: האשמת הקרבנות, זלזול וביטול קביעות שיפוטיות-אזרחיות, מתן לגיטימציה לפגיעות מיניות ודווקנות מתמטית המנותקת לחלוטין ממציאות החיים החברתית במדינת ישראל ומערכי היסוד עליהם מושתתת המדינה.
