כמו שזה נראה כרגע, הממשלה מפספסת הזדמנות היסטורית

שום משפטן הגון לא יכול לטעון ברצינות שהחוק המרוכך של רוטמן ולוין יוביל לחורבן הדמוקרטיה. נכון, החוק לא עומד בשניים מתוך שלושת הפרמטרים שעמדו בבסיס רוב הצעות הפשרה שעלו על הפרק. כזכור, הפרמטרים היו ביטול הווטו של השופטים בוועדה, כך שהשופטים לבדם לא יוכלו לפסול מועמד מלשמש שופט; "השפעה ללא שליטה", המושגת כאשר חלק מגוש הקואליציה כולל שופטים בדימוס הנבחרים על ידי שר המשפטים, מה שאמור להגדיל את הסיכוי לשמירה על איכותם המקצועית ומזגם השיפוטי של המתמנים; והסכמה (חלקית) בין המחנות על המינויים, האמורה למנוע מינוי של פעילים פוליטיים או דמויות קצה שנויות במחלוקת.

רוטמן ולוין התעקשו לא לכלול שופטים בדימוס בגוש הקואליציה, וכן להעניק לפוליטיקאים את האפשרות למנות לבדם שופטים לעליון. אבל החוק שלהם רחוק מלהיות איום על הפרדת הרשויות. החוק המרוכך הוא כמו נתח שהקצבים מייעדים לבישול איטי וארוך מאוד: שינוי ממשי באופיו של בית המשפט יארך עשורים; ממשלה לא תוכל למנות לבדה יותר משני שופטים בקדנציה (מתוך 15 המכהנים בעליון); ואם היא תמנה חדלי אישים שיבזו את תפקידם, העם יוכל לתקן בקלפי הרבה לפני שנהפוך לטורקיה או הונגריה. הצבעים בגלימותיהם של שופטי בג"ץ ישתנו בגרדיאנט רחב מאוד, לפחות חמישים גוונים של אפור.

הכשל הגדול של רוטמן ולוין ולמעשה של הקואליציה כולה, הוא בקוצר הראייה. הכאב הוא על ההחמצה של הזדמנות היסטורית חד־פעמית לעצב את כללי המשחק ואת הזהות האזרחית של מדינת היהודים. הפוליטיקאים של הימין מניחים חיי עולם (עיצוב חוקה) ועוסקים בחיי שעה (מינוי שני שופטים), ולכן לא יזכו לא לחיי עולם ולא לחיי שעה.

מחליפים עוול בעוול

כדי להבין את עומק המשגה צריך להיזכר לרגע בדעת המיעוט של חשין בפסק־דין בנק המזרחי המפורסם, שבו אהרן ברק כפה על ישראל חוקה כגיגית. "אתנגד בכל כוחי כי נכיר סמכות לחקוק חוקה על דרך פסיקה של בית המשפט, על פי תפיסות שנויות במחלוקת, תפיסות שלא קנו להן אחיזת סלע בחברה בישראל", זעק חשין. "והעם היכן הוא?" תהה השופט, "וכי לא ראוי שנשאל את דעתו? אדרבא: נקרא לעם ונשאלה את פיו. רבקה אימנו לא ניתנה ליצחק אלא לאחר שנשאלה לדעתה ולרצונה: 'נקרא לנערה ונשאלה את פיה'. אם כך ברבקה – לא כך יהא בעם ישראל כולו? אם ירצו העם ומנהיגיו בחוקה – תימצא הדרך אליה; אם לא ירצו – לא תיכונן חוקה. כל שאינני מסכים לו הוא כי תחוקק חוקה ואת פי העם לא שאלנו".

בעולם אוטופי הקואליציה הייתה נושמת עמוק, מכנסת ישיבת מליאה מיוחדת לפני חג החירות, ומודיעה על כינוס אסיפה מכוננת שתנהל שיח מעמיק ותגבש חבילת חוקי יסוד – חוקת ישראל

ישראל היא דמוקרטיה ליברלית. הדמוקרטיה מבטיחה את שלטון העם, כלומר שלטון הרוב, והליברליזם מבטיח את זכויות היחיד, או המיעוט, מפני רמיסת הרוב. בין דמוקרטיה לליברליזם קיים מתח מובנה, המשתקף במאבק שבין הכנסת, המממשת את הדמוקרטיה, ובין בית המשפט, האמון על הליברליזם. חוקה טובה אמורה לקבוע כללי משחק הוגנים שבתוכם המתח הזה מנוהל בלי ששום צד משתלט או נרמס.

המהפכה השיפוטית של אהרן ברק קורסת בקול רעש גדול משום שתחת שלטונו בג"ץ האמין, בהיבריס ובעיוורון, שהוא יכול לכפות על העם כללי משחק שהוא קבע לבדו. בחוקה אשר בדה ברק מליבו הליברליזם גבר על הדמוקרטיה, ובית המשפט הפסיק להקשיב לעם.

מה עושה עכשיו הקואליציה? אותו הדבר, רק בתמונת ראי. מנסה לכפות כללי משחק באופן חד־צדדי ובכך מחליפה עוול בעוול. אפשר להבין אותה. אחרי שנים של דיכוי בג"צי היא המומה מכאב ומתנהגת כמו חיה פצועה. הבעיה היא שהיא לא חושבת צלול ולא רואה רחוק. חשוב לה יותר לנקום את נקמת בני ישראל מאת המדיינים מאשר לנחול את הארץ המובטחת.

התנאי הבסיסי לכינון חוקה יציבה הוא תהליך ציבורי עמוק. התהליך הוא החשוב, התהליך הוא הכול. כי בלי פרוצדורה מיוחדת המשתפת את העם, אי אפשר לקבוע כללים שיחזיקו לאורך זמן.

אם הייתה מנהיגות בירושלים, הקואליציה הייתה מבינה את גודל השעה. בחייה של אומה אין הרבה רגעים שבהם העם כולו עוסק ביסודות הזהות שלו ומתפנה לעצב את כללי המשחק. בחייה של אומה אין הרבה הזדמנויות לעיצוב הסדרים מוסדיים בסיסיים המעצבים את אופייה וזהותה. תנועת הנגד של הימין למהפכת ברק ולמחאת השמאל הגדולה יצרו את הרגע החוקתי הנדיר הזה.

בעולם אוטופי הקואליציה הייתה נושמת עמוק, מכנסת ישיבת מליאה מיוחדת לפני חג החירות, ומודיעה על כינוס אסיפה מכוננת. האסיפה תורכב מאנשי רוח, משפטנים ומנהיגי ציבור שלא יהיו ח"כים, אך ימונו בידי הסיעות בכנסת לפי מפתח מפלגתי, כדי לשקף את ערכי העם כפי שהתבטאו בבחירות. דיוני האסיפה יהיו פומביים ומצולמים, היא תפעל כמו ועדה ממלכתית – תשמע משפטנים, רבנים, אנשי רוח, ומומחים נוספים – תנהל שיח מעמיק ותגבש חבילת חוקי יסוד, חוקת ישראל אשר תובא להצבעה במשאל עם.

חוקה שתיכתב בדרך זו תבשר על קץ עידן האקטיביזם השיפוטי, שכן מחנה הרוב בישראל לא נמצא היום במקום שהיה לפני שלושים שנה. חוקה שתיכתב בדרך זו תהיה שמרנית יותר מהפרשנות הפרוגרסיבית שהעניק בג"ץ לחוקי היסוד, ועם זה תשמור על זכויות אדם ותגן על הפרט מפני דורסנות השלטון. חוקה שתיכתב בדרך זו תתקבל בהסכמה רחבה. שום מחנה לא ירגיש שהיא נכפתה עליו, וחוץ מהאספסוף בשמאל הרדיקלי שום ישראלי הגון לא יוכל לצעוק נגדה "בושה" או "קץ הדמוקרטיה". חוקה שתיכתב בדרך זו לא תיתן לאף מחנה את כל תאוותו בידו, אבל היא תחזק את הזהות ואת הסולידריות של החברה הישראלית.

אבל אנחנו קוראים את המציאות, וברור לנו שהסיכוי שהקואליציה במצבה כעת תפעל מתוך פרספקטיבה כזו נמוך למדי. ועדיין, בין חוקה בהסכמה לרפורמה חד־צדדית יש הרבה אפשרויות ביניים. הבעיה היא ששני הצדדים הולכים ומתרחקים מהיכולת לחשוב בגמישות ולפעול בגמישות.

חיי עולם וחיי שעה

הלימבו המנטלי והמחשבתי שאנחנו תקועים בו מזכיר את הפרשנות של הבעל שם טוב לביטוי "צדיק יסוד עולם". באיזה מובן הצדיק הוא "יסוד"? הבעש"ט מסביר שה"יסוד" היא הספירה שמעל ה"מלכות", הספירה התחתונה בעץ החיים הקבלי. אם המלכות מייצגת את המציאות המקובעת והלא גמישה, בבחינת "מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל", הרי שהיסוד מייצג את "בכוח" שלפני ה"בפועל", ה"מחשבה תחילה" שלפני "סוף מעשה". בניגוד למציאות העובדתית הקרה והנוקשה, המחשבה יכולה להיות גמישה ויצירתית. מעלת הצדיק, לפי הבעש"ט, טמונה ביכולת לעלות מה"מלכות" אל ה"יסוד". לשנות את המציאות הקשוחה דרך הרעיונות, הרגשות והרצונות שבתשתיתה. הגמישות שלו מאפשרת פתרונות יצירתיים, מעין "תחשוב טוב יהיה טוב".

הבעש"ט לא היה נאיבי. הוא הכיר בכך שלפעמים המציאות מתקשחת ומתאבנת, ושום "יסוד" כבר לא יוכל להגמיש אותה. הרגעים שבהם הבעש"ט היה פסימי היו כאשר זיהה "קטרוג" על עם ישראל. בשימוש העממי, קטרוג נתפס ככוח עליון. מעין "בית דין של מעלה" המלמד עלינו חובה וגוזר עלינו גזירות. אולם הבעש"ט העניק לקטרוג מובן ארצי ורציונלי: לא השמיים דנים אותנו לכף חובה, אנחנו דנים את עצמנו לכף חובה. לא הא־ל גוזר על האדם גזירות, בני האדם הם שגוזרים אותן על עצמם.

נדמיין מצב שבו הרבה אנשים משוכנעים ששלשום היה רע, אתמול נורא, היום גרוע, ואין סיבה לחשוב שמחר יהיה טוב יותר. מחשבה קולקטיבית כזו עלולה להפוך לנבואה המגשימה את עצמה, ולהתגבש למציאות הרסנית. קריסת בנק SVB כמשל: המשקיעים האמינו שהבנק יקרוס, משכו את השקעותיהם, והבנק אכן קרס. הקטרוג הוא הרגע שבו הקליע כבר יצא מהלוע, וחרטת היורה כבר לא מועילה.

כחצי שנה לפני הגירוש מגוש קטיף שאלתי את האדמו"ר מקומרנא אם לדעתו יש עוד אפשרות לשנות את רוע הגזירה, אם אפשר להסיט ממסלולה את מכונת ההרס של שרון. זהו "קטרוג", ענה לי ברוח הבעש"ט. כאשר כל כך הרבה אנשים נעולים על תוכנית החורבן וההרס, קשה מאוד לבלום את האסון. עליית הצדיק ל"יסוד" – בדמות "באהבה ננצח" ו"התנחלות בלבבות" – כבר לא מספיקה.

במצב של קטרוג הכול נהיה מטומטם. כשעיתון הארץ מפרסם מאמר שבו "אשת רוח" מזהירה בשיא הרצינות שהמתנחלים ישרפו את תל־אביב כפי ששרפו את חווארה, וכשטלי גוטליב "נחרדת מגילוי החולשה של רוטמן שנכנע ונחלש באופן מביש", קשה לקבל קשב לדיבור על חיי עולם.