תמיד כשחנן בן־ארי שר שהחיים שלנו תותים, אני מדמיין את התותים המעוכים שבתחתית החבילה. תותים ורדרדים, מצומקים, מותשים, חבוטים ולחים. תותים שאין להם עמוד שדרה. הם מיוזעים, נימוחים ומלאים במכתשים עצובים שתותים אחרים חצבו בהם. כמה עגומים ואומללים התותים שלמטה. אי אפשר לאחוז בהם או לנגוס בהם. תמיד עולה מהם ריח עייף, מובס וחמוץ. אני יודע. זה לא מה שרוב האנשים מדמיינים כשהם שרים שהחיים שלנו תותים. אבל זו האמת. גם אם החיים שלנו תותים, הם בטח לא התותים הבוהקים שבראש הערימה. החיים שלנו הם התותים שלמטה. זו דעתי בכל אופן.
*
בשבת האחרונה חגגתי את יום הולדתי השלושים ואחת. לפני כמה ימים ראיינתי בחורה צעירה לפרויקט דוקומנטרי שאני מביים, והיא חשבה שאני בן ארבעים ושמונה. כשאמרתי לה שאני בן שלושים ואחת היא לא האמינה לי. היא ביקשה לראות תעודת זהות. הראיתי לה. היא הייתה בהלם. זה היה מצחיק ועצוב. החיים שחקו אותי. אני תות עייף.
את יום הולדתי השלושים צלחתי בקושי רב. במשך כל השבוע שלפני יום ההולדת, שכבתי במיטה והמהמתי שוב ושוב, החיים כל כך עלובים. החיים כל כך עלובים. הדיכאון חנק אותי. אחר כך באו החגיגות. אמא שלי ארגנה לי סיור יום הולדת במוזיאון ישראל, והכינה לכבודו חולצות ורודות וגדולות מדי עם הכיתוב המתוחכם – יאיר בן שלושים. ככה הסתובבנו במוזיאון. עם חולצות ורודות במידות עצומות. אנשים הסתכלו עלינו וחייכו חיוכים מוזרים. אני התפדחתי, אבל אמא שלי לא התרגשה.
אחר כך יצאנו למסעדה בירושלים. אמא שלי הזמינה שולחן חודשיים מראש, אבל כשהגענו למסעדה הייתה שם בר מצווה רועשת של צרפתים. המלצרים הושיבו אותנו בחדר קטן ואטום עם ריח של סיגריות. המוזיקה הצרפתית עברה את הקירות בקלות. בקושי הצלחנו לשמוע את עצמנו. בזמן שחיכינו לאוכל, אמא שלי הקריאה פואמה אינסופית עם פזמון חוזר – "והיום בני אתה בן שלושים, גדול ומוצלח / עם שירה כלתי, ועם חיה־לאה, האח!", וכשהיא הקריאה את הפזמון היא נשנקה בבכי טוב.
אחר כך, בערב, עשיתי מדורה עם חברים. אני הכי אוהב מדורות. מאז שחיה נולדה כבר לא יוצא לי לשבת מול אש יוקדת. לפעמים אני מחפש ביוטיוב סרטונים של מדורות וצופה בהם כדי להירגע. היה כיף במדורה. החברים המתוקים שלי שרו לי שירים, ואיחלו לי איחולים. וכולנו השתכרנו ושמחנו. בפאבים אני לא אוהב להשתכר. אבל מול מדורות זה סבבה. אחר כך כולם חזרו לבתים שלהם, וגם אני חזרתי לבית שלי. ולפני שנרדמתי חשבתי לעצמי, אני בן שלושים, והחיים שלי תותים.
*
והנה שנה עברה. אני בן שלושים ואחת. והחיים שלי עדיין תותים. בחיי. טוב לי בקליפה שבה אני נתון. טוב לי עם בת הזוג שלי. טוב לי עם הבת המתוקה שלי. טוב לי בדירה הישנה שאנחנו שוכרים בתל־אביב. טוב לי בעבודה שלי. טוב לי עם הפרויקטים הקולנועיים והספרותיים שבדרך. טוב לי להתמודד מדי שבוע עם הדד ליין של הטור שלי. טוב לי בחיים שלי.
אני בטוב. באמת שאני בטוב. אבל לא באמת טוב לי. במקום לחגוג את כל השפע, החסד והאמת, אני עסוק במה שאין לי. אני שקוע במחשבות, בלחצים, בציפיות, בדאגות מיותרות, ובתסכול מתמשך על כל מה שלא הספקתי. אין לי רגע אחד של שקט. השנים חולפות לי מעל הקרחת, ואני לא מצליח לאחוז בהן. זה נשמע בכייני, אני יודע. זה באמת בכייני. אבל זו האמת. גם האמת בכיינית.
יש אנשים שלא מבינים על מה אני מדבר. יש אנשים שטוב להם. שום מרדף לא מתיש אותם. שום מחשבה שחורה לא זוחלת להם לראש כשהם בוהים בלילה במיטה. הם מחליקים על החיים שלהם, והלב שלהם תמיד זורח. יש אנשים כאלה, אבל אני לא אחד מהם. אני יכול לשכב על המיטה אחרי יום קשוח, ולמלמל לעצמי שהחיים עלובים.
והנה יום הולדת. מה כבר נותר לי לאחל לעצמי, בפתח שנתי השלושים ושתיים. בתווך הזה, שבין ה'לא' לבין ה'לב'. שאדע לאחוז ביופיו ובחדוותו של ההווה. שאלמד, סוף כל סוף, לחגוג את החיים התותיים האלה. להוקיר אותם. להודות ולשמוח בכל האנשים שאני אוהב, בכל החוויות שאני צובר, בכל הסיפורים שאני כותב. בכל הטוב החם הזה שהחיים נסכו עליי. שאדע להחליף את השלילה בחמלה, את התסכול באהבה, את הלחץ הגדול של המירוץ, ברגע מתוק של מנוחה.
*
ובשבת האחרונה, בשעות אחר הצהריים, הדלת של הבית של אמא שלי נפתחה פתאום. וכל מיני חברי ילדות אהובים נכנסו, חיבקו אותי, ושרו לי היום יום הולדת. ואני שמחתי כל כך. כל כך שמחתי. זו הייתה מסיבת הפתעה מסורבלת וחמודה. הילדים הקטנים עשו מלא רעש. הסלון היה מלא באנשים טובים שאני אוהב. ועל שולחן האוכל הייתה עוגת תותים מתוקה ונהדרת שאמא שלי הכינה לכבוד האירוע. וכולם שתו קפה, ואכלו את העוגה, והחמיאו לאמא שלי. ואף אחד לא שאל אותה באיזה תותים היא השתמשה בשביל העוגה הזאת. מה זה משנה באיזה תותים היא השתמשה. יצאה לה יופי של עוגה.
