כאשר צירוף נדיר של תופעות מטאורולוגיות מחולל סופה חריגה בעוצמתה, נוצרת מה שמכנים "סערה מושלמת". כמו למשל זו שהתרחשה ב־1991 על חופי האוקיינוס האטלנטי, כאשר הוריקן פגש מערכת בלחץ נמוך שפגשה מים חמים, ויצר סערה טרופית. נזקיה של הסופה הזאת היו אדירי ממדים, ושימשו השראה לספר מצליח ולסרט מצליח לא פחות, שניהם קרויים אגב "הסערה המושלמת".
ברוח זו, ישראל עומדת עכשיו בפני שילוב נדיר ואכזרי של נסיבות. בתחום הביטחון, איראן עומדת על סף יכולת גרעינית, ועוד לפני שהגיעה לפצצה היא משנה את מפת הבריתות ומערך האינטרסים באזור. חיזבאללה מצפון התגבר כנראה על ההרתעה שנבנתה במלחמת לבנון השנייה, ניסה לחולל פיגוע בצומת מגידו ועורר מחדש את הגזרה הצפונית. בתחום הכלכלה, האינפלציה מקשה על חיי האזרחים, אבל האיום הגדול מגיע מעבר לים. האינפלציה העולמית מביאה להאטה גלובלית בפעילות הכלכלית ופוגעת בהייטק הישראלי, התלוי במידה רבה בהשקעות זרות. ארה"ב גולשת לקראת מיתון, והבנקים הקורסים עלולים לחולל משבר פיננסי נוסף.
סוף־סוף גם בשמאל מפגינים חשדנות בריאה כלפי ממשלה חזקה מדי, חבל שזה קורה רק כשהם באופוזיציה
צירוף כזה היה מקשה על חייה של כל ממשלה, אבל הממשלה הנוכחית פגשה את הרכיב השלישי בסערה המושלמת: מחאה נרחבת מבית. ההפגנות השבועיות נגד הרפורמה המשפטית שהממשלה מבקשת לקדם, הפכו במהרה למרכז סדר היום הציבורי, דוחקות הצידה כל נושא אחר. בימים כתיקונם, האיומים הביטחוניים היו מכנסים את הציבור סביב האיום המשותף, שהוא מבהיל במיוחד, אבל הפעם הם נענים באיומים בסרבנות מקרב הצבא בעצמו. האיומים הכלכליים מחוץ פוגשים את הסערה מבית ומגבירים אותה ביתר שאת. המערכת הפיננסית שלנו אולי אינה מצטיינת בתחום התחרות, אבל יציבותה מעניקה לה יתרון לא מבוטל בימים של בנקים קורסים. ובכל זאת, לא נראה שבקהילה הכלכלית המקומית התעוררה ההבנה שישראל עשויה דווקא לשמש עבורם עיר מקלט מפני המשבר העולמי. להפך, השבוע נפוצו דיווחים על כך שחברות הייטק דנות באפשרות לעבור עם עובדיהן ליוון.
המחאה הייתה אפקטיבית במיוחד משום שהיא איימה לפגוע בדיוק בשני המוקדים הללו: בביטחון, בעקבות איום בסרבנות רחבת היקף; ובכלכלה, עם האיומים בהוצאתם מהארץ של התעשייה היצרנית וכוח האדם האיכותי. בשני המקרים, האיום לבדו כבר מייצר משבר.
מחדל היוהרה
שני מסמכים שהופצו השבוע מטעם משרד האוצר, עוררו שוב בהלה וזעקות שבר בנוגע להשלכות הכלכליות של הרפורמה המשפטית. לחלל האוויר נזרקו סכומים שנעו מ־15 ועד 300 מיליארד שקלים, שתוארו כהפסד ודאי וישיר בעקבות הרפורמה המשפטית. בניגוד לכותרות, המסמכים עצמם היו סולידיים וזהירים הרבה יותר. כך גם המסמכים של סוכנויות דירוג האשראי.
המסמך שנכתב באגף התקציבים אומר את הדבר הבא: אם סוכנויות דירוג האשראי יגיעו למסקנה שצעדי החקיקה פוגעים בדמוקרטיה הישראלית, אזי הן עלולות להוריד את דירוג האשראי של ישראל. במקרה כזה, המשמעות הכלכלית תהיה התייקרות החוב הממשלתי וגידול בתשלומי הריבית שהממשלה משלמת, וכך גם קושי במימון תעשיות מקומיות הנשענות על השקעות זרות. לצד אלה, עצם קיומו של סנטימנט ציבורי שלילי סביב צעדי החקיקה עלול להביא לירידה בהשקעות, ככל שהחקיקה תיתפס כפוגעת בדמוקרטיה.
בניגוד למה שמנסים לשכנע אותנו, לא מדובר בוודאויות גמורות. אלה הערכות שמבוססות על הנחות היסוד הבאות: חבילת החקיקה שהוצעה תעבור כפי שהוצעה; היא תגרום לפגיעה במוסדות הדמוקרטיים; השינויים הללו גם ייתפסו על ידי הציבור, המוסדות הבינלאומיים והמשקיעים כפגיעה בדמוקרטיה. הציר המרכזי הוא שיש כאן הרבה מאוד עניין של תודעה ציבורית. כאשר סוכנויות הדירוג יאמרו את דברן או כאשר אויבינו ירימו ראש, זה עלול להיות מאוחר מדי. אם האמון הציבורי בממשלה הנבחרת לא ישוקם ומהר, אנו עלולים לשלם מחיר כבד.
המחאה הצליחה לייצר תודעה ציבורית שלילית מאוד נגד הרפורמה. זה לא קרה רק בגלל מחדל הסברתי של מובילי הרפורמה, אלא משום שהמחאה התיישבה עם תחושה פוליטית־סוציולוגית שרבים בציבור היו שותפים לה. קל להאשים בדיעבד את היעדר ההסברה, אבל ההתנהלות הממשלתית סביב הרפורמה מעידה בעיקר על מחדל היוהרה.
שורשי המחאה רחבים הרבה יותר משאלות הקשורות להתנהלות מערכת המשפט. היא החלה להתעורר עוד לפני קום הממשלה, עוד בימי המשא ומתן הקואליציוני. ראשיתה, כזכור, בסערה סביב יו"ר מפלגת נעם אבי מעוז, הראשון שחתם על הסכם קואליציוני ועורר חשש שהממשלה תפגע בערכים הליברליים היקרים לליבו של ציבור רחב. המשכה בהסכמים הקואליציוניים שנחתמו עם המפלגות החרדיות, תווכו על ידי תקשורת מגמתית ועוינת, ועוררו תבהלה בציבור החילוני מפני ממשלה שמעוניינת בכפייה דתית. הדרישות שהלכו והתרבו, הלכו והקצינו, נתנו תחושה של "עכשיו תורנו", ושל התרת הרסן.
דווקא ממי שעד לפני רגע היו באופוזיציה וסבלו מדורסנות הקואליציה, היה מצופה לזכור שלושה לקחים: הראשון, לא לעולם חוסן. היום אתה בקואליציה, מחר באופוזיציה. השני, גם לשלטון נבחר יש מגבלות על מה שהוא יכול לעשות, ולדעת הקהל יש משמעות מכרעת ולא מומלץ לפעול כנגדה. והשלישי, גם קואליציה שמחזיקה רוב בכנסת צריכה לגיטימציה ציבורית כדי למשול. תשאלו את בנט.
הרפורמה המשפטית, שעניינה דווקא חיזוק היסודות הדמוקרטיים של השיטה הישראלית, שווקה בציבור כדיקטטורה, לא פחות. השיווק הזה לא היה מצליח אלמלא פעלה הממשלה באופן שלא עורר אמון בחלקים גדולים בציבור. כאשר מנכ"לית פאפאיה עינת גז קראה להוציא את הכסף מהבנקים, היא התכוונה לעשות BDS מבית: לחץ כלכלי שיוביל לשינוי מדיניות. הרעיון היה עשוי להיות מופרך לחלוטין, אלמלא פגש חששות אמיתיים של אזרחים שאכן חשבו שהכסף שלהם נמצא בסיכון תחת הממשלה הנוכחית.
שורה ארוכה של הצעות חוק שהוגשו המשיכו בערעור האמון הזה בממשלה הנבחרת. התיאוריה הפוליטית שמסבירה יפה מדוע ראוי שהכוח השלטוני יהיה בידי נבחרי הציבור, לא עבדה כשאנשים הסתכלו על נבחרי הציבור שמולם וראו מה הם מבקשים לקדם. אמת, חלק גדול מהצעות החוק סולפו על ידי התקשורת, חלקן הוגשו בחופזה, וחלקן היו הטרלות מוחלטות שגוועו במהרה. אבל המסר שהדהד מצד הציבור החילוני־ליברלי היה: אם אתם מבקשים יותר כוח מאיתנו, כדאי שלא תראו לנו באותה נשימה כיצד אתם מתכוונים להשתמש בו לרעה נגדנו.
חלוקת קשב
אכן, ראוי לכל אדם בדמוקרטיה לחשוש משלטון חזק מדי. אנחנו לא מעוניינים בבית משפט נטול בלמים, אבל החלופה לא צריכה להיות ממשלה נטולת בלמים. הדיון שמתקיים עכשיו על האיזון הראוי בין הרשויות השלטוניות צריך להמשיך בנוגע למגבלות השלטון בכלל, על כל רשויותיו. לא רק מאבק כוחות בין הרשויות, אלא פחות כוח אצל כולן והרבה יותר כוח במרחב האישי והקהילתי. בינתיים, השמאל המסורתי בישראל הוא שקידם יותר שליטה ממשלתית על תחומים רבים בחיינו, ואילו הימין הכלכלי ביקש להשאיר יותר חופש פעולה אצל האזרחים.
סוף־סוף גם בשמאל מפגינים חשדנות בריאה כלפי ממשלה חזקה מדי, חבל שזה קורה רק כשהם באופוזיציה. אותם אנשים שרוצים ממשלה רבת זרועות שתיקח אחריות על היבטים משמעותיים בחייהם – מהמזון שהם צורכים ועד החינוך שהם מעניקים לילדיהם – נזכרו עכשיו שבעצם הם לא בטוחים שהם רוצים שהממשלה תתערב בכל כך הרבה תחומים בחייהם. מי שחושש שאבי מעוז יקבע את תוכני הלימוד של ילדיו, כדאי שיחשוב מי קבעו אותם עד היום, ועד כמה הוא מעוניין להמשיך לתת להם מנדט מוחלט לעשות את זה. מי שמוטרד ממה שנעשה בכספי המיסים שהוא משלם, ולא סומך על הפוליטיקאים או על השופטים שידעו לחלק אותם נכונה, אולי ידרוש עכשיו להשאיר יותר מהם אצלו בכיס. לא כל נושא הוא עניין לפסיקה של בית המשפט, להחלטה של ממשלה או לחקיקה של הכנסת.
מול הדימוי הציבורי השלילי של הרפורמה והסיכונים הכלכליים שהיא מגלמת, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בטוח ביכולתו לשנות את המגמה. אל מול בכירי המשרד המדגישים את הסיכונים, סמוטריץ' חושב שאם מדובר בעניין של תודעה ודימוי, אפשר לשנות אותם באמצעות שכנוע. אם הממשלה תעביר בסופו של דבר רפורמה מרוככת, אולי אפילו בהידברות, ובמקביל תמשיך במאמצי ההסברה, יהיה אפשר לנטרל את ההשפעה השלילית והפגיעה הכלכלית תהיה מינימלית.
"שקר לא מחזיק מעמד לאורך זמן", כתב סמוטריץ' השבוע בפייסבוק. "אנחנו מנהלים מאבק הסברתי נגדי, מציגים את הרפורמה בצורה מקצועית מול הגורמים שאנחנו עובדים מולם בארץ ובעולם, ובמקביל פועלים כאן בקואליציה כדי לדייק ולטייב את סעיפי הרפורמה השונים, תוך הקשבה לביקורת ולהערות".
אלא שגישה כזו דורשת מחויבות מלאה. מי שנלחם בחירוף נפש כדי לקבל את משרד האוצר, לא צריך לחלק את הקשב שלו למקומות אחרים. גם לאחר שקיבל את התפקיד הבכיר שחשק בו, סמוטריץ' לא חדל לפזול הצידה, אל עיסוקים אחרים ומשרדים אחרים. הוא דרש וקיבל תפקיד נוסף כשר במשרד הביטחון, והמשיך להיאבק שם על סמכויות מול השר גלנט. מיום כניסתו לתפקיד ועד יום הצגת התקציב קיבלנו הרבה הודעות לעיתונות, תמונות ודיווחים על פגישות שערך השר, אבל לא משנה סדורה ותוכנית פעולה רצינית – וממנו דווקא ציפינו. במקום זאת קיבלנו מאבק סמכויות במשרד הביטחון, עיסוק נרחב במנהל האזרחי, בכרמים עקורים, בגורלה של חווארה ובקיומו של העם הפלסטיני. כאשר משבר כלכלי דוהר אלינו כמו הוריקן, עם או בלי רפורמה משפטית, דרוש לנו שר אוצר במשרה מלאה.
