לפעמים מביך אותי עד כמה האקטואליה הישראלית יכולה לנייד לי את מצב הרוח מקצה הסקאלה עד הקצה האחר שלה במהירות הפוש. רגע אחרי שהוצגה תוכנית הריכוך של הרפורמה המשפטית בוועדת החוקה בידי שמחה רוטמן הרגשתי שמשהו בי מתרכך גם כן, כל כך מתרכך שהתפנה לי מלא מקום בתוך הבטן, ובלי התרעה חדר אליו ייאוש מוחלט. בהתחלה ניסיתי להילחם. בדיוק ישבתי על כורסה באיזה בית קפה ברמת החייל והמתנתי לפגישה, וכדי להילחם יותר טוב הזמנתי קרואסון שקדים שיעזור לי. הקרואסון נגמר והייאוש נמשך. אני אפילו לא יודע ממה הוא נבע, מיידי כל כך, בלי הסברים ובלי כוונה ללכת.
הוא הכניע אותי לגמרי. ישבתי מיואש עם פירורי בריוש על השפתיים ואמרתי לעצמי שדי, אני לוקח את זה יותר מדי ללב. כל הייאוש הזה עוד יעשה לי אולקוס, או דוגמה מבוגרת אחרת. חשבתי על כל מה שקורה כאן בחודשיים האחרונים ועל ההבנה שאני חי במדינה שמתחזה לדמוקרטיה. אלפי אנשים צועקים דיקטטורה ברחובות כבר עשרה שבועות לא כי הם מפחדים ממנה, אלא כי זאת השאיפה שלהם. מפגין צועק את שחסר לו, ומה שאומרים המפגינים בשבועות האחרונים הוא שהם מעדיפים את הדמוקרטיה שלהם דיקטטורית. היא הייתה נחמדה, הדמוקרטיה, כל עוד הדמוגרפיה לא באמת השתקפה בה לחלוטין, אבל ברגע שהוקמה ממשלה "ימנית מלא־מלא" הם הבינו שהדמוקרטיה הזאת מסוכנת.
הם גייסו את הכלכלנים, ואת ההייטקיסטים ואת הפרופסורים ואת כל מי שהצליחו לגייס כדי להבהיר לי שנגמר. הם מנסים לפרק את הצבא מבפנים, ולשסות מילואימניק באחיו, ולהגיד שהם לא מתכוונים להתנדב ולטוס, במילים מכובסות שכאילו לא אומרות "אנחנו סבבה עם זה שהחיים של הילדים של כולנו יהיו בסכנה כי ממשלה נבחרת הולכת למנות שני שופטים בקדנציה". שקעתי שם בכורסה עם מחשבות ייאוש עד שיצאה בת קול ממוכרת בארומה שצעקה במיקרופון שם של מישהו והעירה אותי על החיים שלי. קמתי והחלטתי שייאוש הוא לא תוכנית עבודה, וגם כשנראה שהמצב לא משהו, יש הרבה דברים להתנחם בהם.
הגיע זמן גולני
כמו למשל דיוויד שטרן, לוחם הנחתים לשעבר שנסע עם אשתו בחווארה, נקלע לפיגוע ונזכר שהוא בעצם סוג של צ'אק נוריס, שלף את האקדח שלו, ירה במחבל ולאחר מכן חבש את עצמו וצעד עצמאית לאמבולנס, למרות שקיבל כדור לגולגולת. נכון שהאירוע הזה היה יכול בקלות להיגמר אחרת, אבל הוא לא, וכשאתה מקבל תמונה שלו יום אחרי הפיגוע מניח תפילין בבית החולים ואז שומע ריאיון שלו, מלא אופטימיות וערכים, אתה נותן לייאוש קצת להשתחרר.
או למשל חוק ביטול ההתנתקות שעבר השבוע. נכון שהוא עדיין לא קובע עובדות אפילו בצפון השומרון, אבל גם בתודעה נחמד לקבע עובדות. הגיע הזמן שמדינת ישראל תודה שנעשה כאן עוול, גם אם לא מקימים מיד את החממות בגוש קטיף. בכל אופן, לראות את החברים של יהודה דימנטמן ז"ל עולים בחזרה לחומש – זה עזר לי להתנתק מעוד קצת ייאוש.
ואז נתקלתי במכתב של שי קלך, טייס קרב לשעבר שעדיין נמצא בגיל טיסה, שיחד עם עוד חמישים טייסים מבקש לחזור לכשירות ולהחליף את מי שהחליטו לסרב. תמיד הערצתי טייסים, עבדתי עם כמה מהם בצבא, אלה באמת אנשים מיוחדים עם יכולות. אבל יש דברים שאני מעריך יותר מאנשים שיודעים להטיס אף־16: אנשים שיודעים למה הם מטיסים אף־16. תודה שי. הטסת לי קצת ייאוש.
ואז עוד סרטון, מהבקו"ם, של בחורים מישיבת הסדר שרוקדים בכניסה כי הגיע זמן גולני. הסתכלתי על הפנים של הבחורים הצעירים האלה, ששמחים באמת ולא כי השירות שלהם הולך לסדר להם קריירה באיזו חברת הייטק בהרצליה, משכורת מפוצצת ועשרה סוגי קורנפלקס בכל בוקר, אלא כי הם הולכים לסכן את עצמם בסדיר, ובמאות ימי מילואים במצטבר, למעני ולמען הילדים שלי. איכשהו יש לי תחושה שגם אם תקום ממשלה אחרת, ותמנה לבית המשפט ארבעה שופטים סופר־פרוגרסיביים, הם ימשיכו להגיע למילואים. אגב, כל שיח הסרבנות בחיל האוויר לגמרי הוריד לי לצערי מהמטס השנה. יש מצב לארגן גם איזה מצעד של גולני? אשמח להצדיע.
מצידם מצדה
ואז קראתי על מותו של אור אשכר ז"ל, שנפצע אנושות בפיגוע בתל־אביב, ונשבר לי הלב על האיש המיוחד הזה. ובכל זאת הידיעה עזרה לייאוש להתנדף כשקראתי שהלב שלו הושתל בגבר בן 65 בבילינסון, הכבד בגבר בן 75 באיכילוב, אונת הכבד בבן שנה ושלושה חודשים בשניידר, הכליה בבת 52 בבילינסון, ועוד כליה בבן 59 באיכילוב. ברגעים הכי קשים שלה החליטה משפחתו שחמישה אנשים יחיו חיים טובים יותר ומייאשים פחות.
ואז מדד האושר, שאיכשהו מצליח בכל שנה להפתיע אותנו: אין דבר יותר ישראלי מלקטר כל היום ואז להתרגש מזה שעקפנו את שווייץ בדירוג האושר העולמי. אנחנו אשכרה במקום הרביעי בעולם. נכון, מדובר בסקר שנערך על השנים 2020 עד 2022, ובכל זאת, גם בשנים האלה אני לא זוכר שהסתובבנו ברחובות ושוחחנו על כמה כיף לנו.
הבחור שקבע איתי פגישה הודיע שהוא לא מגיע, ואני שמחתי, גם כי זאת הייתה פגישה מסוג "למה הסכמתי" וגם כי הרגשתי פתאום שהתרוקנתי מייאוש. התחלתי לצעוד הביתה דרך בני־ברק והבטחתי לעצמי שלא משנה מה יקרה פה בתקופה הקרובה, אני אנסה לחסום את הייאוש עם עוד רגעים קטנים ואופטימיים. כאילו משמיים, בדיוק באותו רגע עצר לידי בחריקת אופניים בחור חרדי לאללה, "חרדי מלא־מלא", הושיט לי יד ואמר לי "זמרי, אני ממש אוהב לשמוע אותך למרות שאני דוס". אמרתי לו שאני בדיוק אחרי התקף ייאוש וממש הייתי צריך את זה עכשיו. הוא נתן לי איזה וורט קטן על ייאוש, אז נתתי לו בחזרה וורט קטן על כמה שאני אוהב וורטים והמשכתי הביתה.
ישראל מלאה אנשים שייאוש מבחינתם הוא לא אופציה. הם ינצחו. אני רוצה להאמין שיש כאלה בשני הצדדים, ושהאנשים שמצדה היא האופציה המועדפת עליהם לא יצליחו לייאש אותם.
