האנגלית של בן ה־11 שלי טובה הרבה יותר מזו שהייתה לי בגילו. אני מתבונן בו בקנאה כותב בוק־ריפורטים ארוכים בזה אחר זה במשפטים מורכבים ועשירים. רואה אותו גולש ברשת בקלילות, עם עזרה קלה בלבד מגוגל טרנסלייט. אבל בכל הקשור ללימודי גמרא הוא אפילו לא קרוב. בשלב שבו למדנו כבר סוגיות מורכבות בפסחים, הוא וחבריו עדיין מתקשים מול הדפים הפשוטים יותר של ברכות ותענית.
זו אינה אשמתו. הוא ילד שאוהב ויודע ללמוד, ומשתדל מאוד לקבוע בכל יום עיתים משמעותיות לתורה ולסיים מסכת משניות לפחות אחת לשבוע. זו גם לא אשמת בית הספר הנפלא שבו הוא לומד, שעושה המון כדי להאהיב את התורה ובוחר מורים נהדרים שמנחילים אותה לכל תלמיד כפי כוחו. זה סיפור הרבה יותר גדול והרבה יותר מערכתי. על פי הנחיות משרד החינוך מוקדשות למשנה וגמרא גם יחד שתיים־שלוש שעות שבועיות, בשעה שלימודי עברית, תורה וחשבון מקבלים חמש־שבע כל אחד. וזה לא מתחיל בכלל להיות מספיק.
לימוד גמרא לא מתאים לכולם אבל גם לימודי מתמטיקה לא. אני רואה את הבת שלי שוברת שיניים על משוואות סבוכות שאני לא מסוגל לסייע לה לפתור
בסוף חינוך מתחיל וגם נגמר בבית. כבר בכיתה ג' אבא שלי שכר לי מלמדים, בחורי ישיבה, שילמדו איתי גמרא בשעות אחר הצהריים. ואמא שלי ביקשה מבייביסיטריות, עוד כשהיינו בגן, שילמדו איתנו סיפורי תורה. אבל בתווך יש גם תפקיד גדול לבית הספר, לתת את הכלים הבסיסיים ולהקנות היכרות עם המושגים והשפה (כבר מזמן, אגב, אני חולם על דואולינגו בארמית; מישהו מרים את הכפפה?). זה נכון אפילו יותר כשמרימים את המבט מן הפרט אל החברה. שזו הייתה בדיוק תקנתו של ר' יהושע בן גמלא, כשהקים את בתי הספר עבור מי שאין לו אב שילמד איתו תורה.
וכחברה אנחנו צריכים לשאול: מתי החלטנו לוותר על כך שהילדים שלנו יהיו תלמידי חכמים? מתי הפך לימוד הגמרא מציר מרכזי שצריך להתייגע ולהתמקצע בו, לסוג של תחביב, ידע כללי בלתי מזיק, שאנחנו מגדלים את ילדינו רק לטעום ולהתבשם ממנו? שהרי זו המשמעות של הזנחת לימוד הגמרא, כור ההיתוך שבו נוצרת ההלכה, והסתפקות בשיעורי תנ"ך, דינים וחגים.
תאמרו: "בן חמש עשרה לתלמוד", ולשם כך יש ישיבות ואולפנות ומדרשות. אבל זו הבנה הפוכה לחלוטין של ההנחיה שנתנו חכמים. כשחכמים אמרו "בן עשר למשנה" הם התכוונו ששנות בית הספר היסודי צריכות להתמקד בהיכרות עם חומר ושינון שלו, ורק בגיל 15 צריך להתחיל להתעמק ולפלפל (הם לא כתבו, אגב, באיזה גיל בדיוק צריך לדון בשאלה "איפה זה פוגש אותי"). הכיתות העליונות של היסודי הן בדיוק הזמן שבו הידע הזה נרכש. אין בש"ס כולו דפים שאני זוכר כמו אלו שלמדתי בכיתה ד'. בפרט את הקטעים על טהרת המשפחה שהורו לנו להקיף בסוגריים ולדלג עליהם. ולא מזמן פגשתי חבר שלמד איתי בכיתה ז', ושנינו ידענו לצטט מן הדפים שלמדנו לפני 23 שנה בבבא בתרא. כמעט אין תחליף לידע הזה, ואין לנו שום זכות לשלול אותו מהם. וכן, זה נכון גם ביחס לבנות, אם רוצים שבעתיד יוכלו לבחור להתפתח ולגדול בתורה. עם כל ההערכה העצומה לתוכניות לימוד של נשים אחרי תיכון, שינוי עמוק ורוחבי יקרה רק אם תתאפשר להן נקודת פתיחה שווה.
נכון, לימוד גמרא לא מתאים לכולם אבל גם לימודי מתמטיקה לא. אני רואה את הבת שלי שוברת שיניים על משוואות סבוכות שאני לא מסוגל לסייע לה לפתור, כדי לעמוד בדרישות הלא פשוטות של חמש יחידות. ממרום גילי אני יודע שקיים סיכוי סביר שהמשוואות הללו לעולם לא ישרתו אותה. ושבגיל 36 גם היא תשכח איך מסתכלים עליהן ולא תוכל אפילו לעזור לבת שלה להכין שיעורי בית. אבל אני יודע גם שבלי לימודי מתמטיקה תיכוניים לא יהיה לנו הייטק, ובלי הייטק לא ברור איך תתקיים פה מדינה. בדיוק כשם שאני יודע שבלי לימוד גמרא לא יהיו לנו תלמידי חכמים, ובלי תלמידי חכמים לא תהיה לנו תורה.
"בעצם זו ביקורת בעיקר עליך", אשתי אומרת, "תראה איך ההורים שלך התנהלו ואיך אתה". "ודאי שהביקורת היא עליי", אני משיב, "וכי עבור מי נדמה לך שאני כותב?".
