בימים האחרונים אני מסתובב בעולם מוצף ומבולבל, עם פרצוף סהרורי ומוזר ורצוץ, וכל מי שפוגש אותי שואל אותי, מה נשמע יאירקה, בקול כזה טיפהלה מודאג, ולכולם אני ממלמל בקול רפה, ברוך השם, ברוך השם, למרות שאיזה ברוך ואיזה השם! אני בתקופה לא כל כך מבורכת ואני אסביר למה. יש לפעמים שהחיים מצטופפים ביחד. קשה לי להסביר את זה במילים, החיים לא מאוזנים, הם לא מפוזרים נכון, כמו שהחגים מגיעים תמיד ביחד ומשתוללים עלינו בחודש תשרי, וכמו שיום העצמאות ויום הזיכרון ויום השואה חונקים אותנו בשבוע אחד, ככה גם החיים האישיים שלנו. הם לא מאוזנים, הם לא מפוזרים טוב. אצלי למשל, זה קורה בחודש תמוז, ובחודש מרץ. אלה התקופות שבהן קשה לי לשאת את החיים. אבא שלי נפטר בי' בתמוז, יומיים לפני יום ההולדת שלי. ומאז שהוא הלך לעולמו ועד היום, המוות שלו והחיים שלי שזורים זה בזה. העצב והשמחה מתערבבים לי בראש, בחמסינים של חודש תמוז. ככה זה, לפעמים החיים מצטופפים ביחד.
ובחודש מרץ, איייי אני רק כותב את זה והגרון שלי נשנק, גם חודש מרץ הוא חודש כזה בשבילי, בשש עשרה במרץ, חיה לאה בתנו הבכורה נולדה, והחיים שלי התמלאו באור צלול ומתוק ורך וחם, ובעשרים במרץ, שנה לפני שחיה נולדה, בעשרים במרץ איבדנו את העובר הראשון שלנו, בלידה שקטה, בתחילת החודש השביעי של ההיריון. וזאת הסיבה שמדי שנה, בימים הללו, שבין החורף לאביב, אני מסתובב בעולם עם מבט כזה, מוזר ומעורפל, שגורם להרבה אנשים לשאול אותי בקול מודאג, מה נשמע יאירקה, ובמקום לספר להם שאני מוצף מהתקופה הזאת, איייי, במקום לספר להם שאני מוצף מיום ההולדת של הבת שלי שאני אוהב, ושאני מוצף מהזיכרון הצלול והחד של ההפלה האיומה שאשתי ואני עברנו לפני שבע שנים, ושאני מוצף בזיכרונות ומחשבות, ושאני כל כך מחובר לעצמי שאני כבר לא מחובר לעצמי, יש ימים כאלה, יש תקופות כאלה, קשה להסביר את זה, אבל אצל כולם זה ככה לפעמים, אייי אייי אייי, במקום לספר להם את כל הדברים האלה, אני מחייך אליהם בנימוס, ואומר להם, ברוך השם, ברוך השם.
וכמו בכל שנה, גם השנה חשוב לי להקדיש את הטור הזה, לסיפור העצוב שקרה לשיזינג ולי, בעשרים במרץ, לפני שבע שנים ושבוע. אני רוצה לספר את הסיפור שלנו, למרות שהוא כבר סופר. אני מספר אותו למען הנשים והאנשים שאיבדו את העוברים שלהם השנה. אני מספר אותו כדי להזכיר לכם, וגם לעצמי, שיש המון הריונות שלא מגיעים לקו הסיום. אני מספר אותו כדי להזכיר לכולנו, שהפלות ולידות שקטות הן לא דבר שצריך להתבייש בו. מנקודת מבטי, חוויות קשות וטראומטיות הופכות להיות הרבה יותר קשות וטראומטיות כשמנסים להסתיר אותן בשכבות עבות של אשמה ושל שתיקה. ואני באופן כללי לא מאמין בחיים של הסתרה ושל בושה. ולכן אני כותב כאן את הסיפור הזה שוב ושוב. כדי שתראו שהכאב הזה שעדיין פועם בי, הוא כאב שאני כבר לא מתבייש בו. פעם התביישתי בו. וגם על זה אני מצטער. אז הנה, זה הסיפור.
לפני שבע שנים, רגע לפני חג הפורים, גילינו בבדיקת אולטרסאונד שגרתית שלעובר שלנו יש מום חמור במוח. הרופאים שלחו אותנו לאינספור בדיקות איומות, ומכולן עלתה מסקנה נוקבת וחדה וחד משמעית – את ההיריון הזה צריך להפסיק. את פרטי התהליך, את המועקה שחנקה אותנו בוועדה להפסקת היריון, את הבדיקות הרפואיות הלא פשוטות, את ההמתנה הצורבת ואת הלידה עצמה, שהייתה טראומה קשה ונוקבת, אני מעדיף שלא לתאר בפרטי פרטים. מה כבר יש לומר. התינוק שנולד לנו יצא לעולם ללא רוח חיים. ואת המוות הרך הזה, שראיתי בעיניי, שאחזתי בידיי, אני נושא איתי בלב. בעשרים במרץ אלפיים ושש עשרה החזקתי תינוק מת ביד, ובשש עשרה במרץ, בשנה שלאחר מכן, נולדה לנו תינוקת יפה ומרגשת ורכה ונושמת. אייי אייי איייי, קראנו לה חיה, לזכרו של אבא שלי, חיים, אבל בעיקר קראנו לה חיה כי היא הייתה בחיים, ואל החיים האלה שפעמו בה, איייי, אל החיים האלה התפללנו במשך חודשים ארוכים. ומאז שהיא נולדה ועד היום, החיים שלי מלאים באור ובשמחה ובחסד, בצחוק, בבכי ובאהבה.
ואם יש כאן (ואני יודע שיש כאן), בין קוראיי האהובים, מישהו או מישהי שעברו השנה חוויה דומה, דעו לכם שאני אוהב אתכם, דעו לכם שאתם לא לבד. דעו לכם שאני יודע מה עובר עליכם. הכאב שאתם מרגישים, או שהרגשתם, הוא כאב שעדיין זורם לי בעורקים. וחשוב לי שתדעו שאין לכם במה להתבייש, ושאין לכם מה להסתיר. אם הייתם יודעים כמה הריונות לא מגיעים לקו הסיום, הייתם מרגישים הרבה פחות בושה, והרבה פחות אשמה – ובצדק, אין לכם במה להתבייש, אתם לא אשמים בכלום, זה הסיפור שלכם, ובסופו, אני מבטיח לכם! בסופו של הסיפור הזה, בעזרת השם, עוד תימצא לכם נחמה.
