סערה שטפה את הרשתות החברתיות בשבוע שעבר. סערה שכללה מוזיקאים מפורסמים, עיתונאים, פוליטיקאים ושיר משונה מאוד. הסערה הזו הגיעה לכותרות של אתרי החדשות הגדולים בעולם, ולמשך יממה הייתה אחד הדברים המדוברים בטוויטר. לא, לא מדובר במשהו שולי כמו מחאת הפנסיות בצרפת, הפגנות החקלאים בהולנד או הפרק החדש של "שפחות מספרות על עצמן" בישראל. זה היה נושא כבד וגורלי בהרבה: יכולות התיפוף של מג וייט.
עבור פלבאים מוזיקליים שאינם מזהים את השם, מג וייט הייתה חצי מלהקת הווייט סטרייפס, יחד עם בעלה לשעבר, הסולן והגיטריסט ג'ק וייט. הסטרייפס ניגנו סוג של אלט־גראנז'־בלוז־רוק שהיה די טיפוסי לשנות התשעים, והיצירה המפורסמת ביותר שלהם היא ללא ספק Seven Nation Army, שיר שכולכם מכירים גם אם אתם לא יודעים שאתם מכירים אותו (לא מאמינים? תאזינו בעצמכם).
בכל מקרה, לקראת סוף השבוע קרה דבר נורא. עיתונאי אמריקני לא מאוד מפורסם בשם לכלן מרקיי שיגר את הציוץ הבא: "הטרגדיה של הווייט סטרייפס היא כמה נהדרים הם היו אם היה להם אפילו מתופף חצי־סביר. כן כן, שמעתי את כל הדעות שטוענות 'אבל זה סאונד מעוצב בקפידה!'. אני מצטער, מג וייט הייתה נוראית". אנחנו יודעים, מזעזע. קחו אוויר, שתו מים, קומו מהרצפה אם קראתם את זה בעמידה. עכשיו קחו את התגובה שלכם לדברי הבלע שקראתם לעיל, תכפילו אותה בין 200 ל־300 אלף, וקבלו את סערת־ההוריקן־שגורמת־לקתרינה־להיראות־כמו־חורף־2023־בישראל שהתרגשה על הכתב האומלל הזה בדקות, השעות והימים שאחרי ההחלטה האסונית שלו לצייץ את הדברים.
אלפי משתמשים עטו על החשבון של מרקיי בסדרה אינסופית של מתקפות כתובות. אחרי שההפצצה הכבדה הסתיימה, הגיע תורם של הידוענים: סופרים, פוליטיקאים ומוזיקאים יצאו לכלות את זעמם על העצים והאבנים שנותרו מהחשבונות המקוונים של העיתונאי. המתופף של להקת הרוטס, קווסטלאב, נזעק לעזרת חברתו למקצוע ורעם על מי שרוצים שהכול במוזיקה יהיה מושלם. קרן אלינסון, אשתו השנייה של ג'ק וייט, מצאה לנכון גם היא לתבוע את כבודה של גרושתו.
כמו תמיד בסערות מהסוג הזה, השלב הבא היה ההפצה הרשמית. גופי תקשורת רשמיים בכל העולם שמו לב לסערה והחלו לסקר אותה כאילו מדובר בחדשות לכל דבר ועניין. "אלפים נחלצו להגנתה של מג וייט", זעקו הכותרות. האתרים המכובדים יותר הלכו צעד נוסף קדימה וראיינו מומחים מוזיקליים על סגנון התיפוף של וייט, על הדירוג שלה ברשימת המתופפים ועל השאלה החשובה מאחת עד עשר, כמה מי שיוצא נגדה הוא בעצם ההיטלר של עולם המוזיקה. שיא השיאים הגיע כאשר ג'ק וייט בכבודו ובעצמו הרחיק לכת ופרסם פואמה ארוכה ונרגשת – בת 17 שורות – לזכר/להגנת אשתו לשעבר (שאגב, התחזתה לאחותו כשהם התחילו להופיע. התמלוגים לאברהם אבינו).
שבוע שלם נמשכה הסערה הזו ברשתות. באופן מובן, מרקיי הוסיף את המשפט "בעל דעות מוזיקליות גרועות" לחשבון שלו בטוויטר ואז נעל אותו, כה גרועה הייתה מתקפת השנאה נגדו ונכון לכתיבת שורות אלו החשבון עדיין נעול. בינתיים, שאר העולם שכח את הפרשייה ועבר להתעצבן ולהתרגש מהדבר המיותר הבא. אז מה למדנו הפעם? למדנו על כוחה המטורף של הרשת להיתפס להתבטאות אחת מסכנה ולא חשובה ולהפוך אותה לסיפור הגדול של העולם ללא שום הצדקה או סיבה מיוחדת.
אך אם כבר התעמקנו בסוגיה הספציפית הזו, נקודה למחשבה: האם מידת ההיסטריה מכך שעיתונאי רנדומלי עם כמות בינונית של עוקבים צייץ דעה תמימה על מוזיקאית לא כזו מוכרת לא מלמדת משהו על היכולות שלה באמת? כפי שאמר המחזאי הגדול מכולם, נדמה לי שהגברת מתלהמת קצת יותר מדי.
לתגובות, המלצות, משחקים (ולתלונות שמדור דיגיטל הפך למדור מוזיקה) שלחו לנו לטוויטר: ERspeiser או לדוא"ל: digital.makor@gmail.com
