מעשה שהיה בירושלים בשבוע המרתון: חבורת בחורי ישיבה יצאו לטייל לעת ערב ברחובה של עיר ולדבר מעט מענייני סוף הזמן ולתכנן את טיולי בין הזמנים הבאים עליהם לטובה. לפתע הבחינו בתכונה רבתי בגן סאקר. והנה פועלים מקימים אוהלים לבנים וסוחבים מוטות ברזל ארוכים ומותחים שלטי חסות ותולים דגלים ובונים עמדות הגברה.
הסקרנות גברה והם צעדו לתוך מתחם הפארק וניגשו אל הבחור באפודה הכתומה שהחזיק בידו מכשיר קשר מגושם ונראה להם סמכותי. בחורי ישיבה יש להם משיכה למכשירי קשר ולצרורות כבדים של מפתחות ולביפרים ולשאר דברים שעושים רושם של סמכות, ארגון או מאכעריות. על כל פנים, ניגשו אליו חבורת הבחורים ושאלו אותו, תגיד, מה זה פה כל הדבר הזה? והבחור הסמכותי התגלה כנחמד וסבלני והסביר להם במילים קצרות וברורות על כל ענייני המרתון והמסתעף.
בחורי ישיבה כמו בחורי ישיבה, לא אומרים נואש ועוד לפני שמצאו פרצה בגדר, עשו לומדעס שלם בנפשם מדוע זה לא גזל להיכנס למתחם
והבחורים, שהיו סקרנים ביותר אך גם מעט חסרי מושגים, המשיכו להקשות. תחרות ריצה, הכול טוב ויפה, מה שנקרא הם רצים ואנחנו רצים וכולי, אך לשם מה כל האופרציה המטורפת הזו של אוהלים ועמדות ורמקולים? והבחור באפודה הכתומה חייך ואמר, יום המרתון הוא יום חג! והבחורים צחקקו ביניהם והנודניק שבחבורה אמר, חג?! נו נו. לא צריך להגזים. וחבר שלו סנט בו ואמר, נו אל תהיה נודניק, לא חג חג. חג מלשון חגיגה. והבחור באפודה הכתומה אמר, בדיוק. חכם החבר שלך.
החבורה הסתכלה מהופנטת על שני פועלים שהידקו באזיקונים שלט ענק שעליו היה כתוב ״ספורטאי אמיתי שותה קפה טורקי!״ ואחד מהם שאל את הבחור באפודה הכתומה, נו, ואיך נראית פה החגיגה של המרתון? והוא סיפר להם איך אחרי שכל הרצים מסיימים את המקצים הם מתכנסים במתחם הזה ומוזיקה קצבית נשמעת ברמקולים, ובשלל הדוכנים מחלקים שתייה ופירות וחטיפי אנרגיה וקפה ואפילו בירה. ואחד הבחורים, ברגע ששמע את המילה "מחלקים" אורו עיניו ושאל מיד, מחלקים? בחינם? והבחור הסדרן הנהן ואמר, זה הצ'ופר למי שרץ והשקיע והתאמץ. והבחור השואל מיד עשה עיניים לחבר שלו והחבר החזיר לו ומפה לשם התייצבו שניהם ביום שישי בשערי מתחם המרתון וביקשו להיכנס. הסדרן הגבוה בכניסה הסתכל עליהם מכף רגל ועד ראש והתקשה להסתיר את התימהון מול שני הבחורים עם הכרס העגלגלה, מכנסי הפוליאסטר ונעלי האלגנט שביקשו להיכנס באמתלה של רצי מרתון ותיקים. הוא שאל, אתם בטוחים שנרשמתם? והבחורים מלמלו משהו להסיח את הדעת והתפיידו משער הכניסה.
בחורי ישיבה כמו בחורי ישיבה, לא אומרים נואש, ועוד לפני שמצאו פרצה בגדר עשו לומדעס שלם בנפשם מדוע זה לא גזל להיכנס למתחם ובאוויר התעופפו טיעונים שונים ומשונים שנשענו במידה כזו או אחרת על ״זה נהנה וזה לא חסר״ ובוודאי שיש כאלה שנרשמו ולא ישתמשו בכל הטבות המתחם החינמיות, ומסתמא הפקירו את האפשרות שלהם, ובכלל מעט השתייה ומעט הנשנושים שייקחו הם בבחינת ״זוטו של ים״ וכולי וכולי ומפה לשם נכנסו שני הבחורים למתחם חגיגת המרתון ושתו קפה טורקי ומים מינרליים ובירה, וזללו חטיפי אנרגיה ופירות ומעדני חלב עם תוספת חלבון והתיישבו מדושני עונג על הדשא ונאנחו בהנאה והסתכלו סביב על כל הרצות והרצים סחוטי הזיעה ומלאי הסיפוק בבגדי הספורט הצבעוניים, שהצטלמו וחייכו והתחבקו.
כמו בסיפור טוב, באותו הרגע ששני החברים האלה מהישיבה ישבו על הדשא וספגו קרני שמש חמימות, התרוצצו בראשיהם מחשבות שונות לחלוטין. האחד חשב על איך בכישרון־על – כמו כל מי שלמד יבמות בעיון – הם הצליחו לדפוק את המערכת ולהתפנק במתחם המרתון בלי לרוץ מרתון כלל וכלל! שהרי מה הטעם בכלל לרוץ מרתון, ומי שלומד יבמות לא זקוק בכלל לרוץ מרתון, ומה העניין לרוץ ולרוץ ולרוץ בלי שום תכלית? וספורט הרי הוא ספאסט נישט אחד גדול.
והשני, הסתכל מסביב ואמר לעצמו, איזה אנשים מדהימים משתתפי המרתון האלה. איזה כוח רצון גדול צריך כדי לקום מוקדם בבוקר, להתייצב על קו הזינוק ולרוץ ולהתאמץ ולשמור על כושר גופני, ובכלל, מתי בפעם האחרונה חשבתי על הגוף שלי כעל דבר שצריך לחשוב עליו או לתת לו תשומת לב מיוחדת או – הס מלהזכיר – לטפח אותו, לשמור עליו, לדאוג לבריאות שלו. באותו הרגע הוא קיבל על עצמו להתחיל לרוץ כל ערב קצת. עד שבשבוע שעבר, במרתון בירושלים הוא רץ לראשונה את המסלול המלא. אחר כך, במתחם ההפנינג, הוא לא נגע בשתייה ובכיבוד, לטובת בחור הישיבה האנונימי התורן שהתפלח ויום אחד בעתיד ירוץ מרתון מלא. בעזרת השם.
