ספר ויקרא נמצא בליבה של התורה, וכמו לב האדם כמוסים בו הרצונות והרגשות הפנימיים ביותר שלנו. אין בו כמעט עלילה, כמו בחומשים שלפניו ושלאחריו – לא תיאור של ירידה למצרים ולא התקדמות במסע לעבר ארץ ישראל, לא סיפורה של משפחה ולא מסעות העם.
לאורך הספר גם לא נמצא שום תאריך. אנחנו כאילו מתרוממים מעל הזמן ועוברים לממד פנימי יותר, שאיננו נוטל חלק ברצף ההיסטורי של המאורעות וההתרחשויות בעולם. ציוני זמן בודדים לאורך החומש יהיו לפי תארוך פנימי של אוהל מועד – שבעת ימי המילואים והיום השמיני. גם תנועה במרחב לא תוזכר לאורך החומש. בני ישראל עומדים כנראה למרגלות הר סיני, שם הוקם זה עתה אוהל מועד, אבל ההתרחשות כולה עוברת פנימה – כמו קוראת לנו לצלול פנימה ביחד איתה.
שני יוצאי דופן סיפוריים יקטעו את הרצף הבלתי־סיפורי של חומש ויקרא, אירועי שבר ונפילה. בפרשת שמיני יהיה זה חטא נדב ואביהוא, שמחללים את הקודש בהיכנסם פנימה, ובפרשת אמור – ריב בשולי המחנה שמסתיים בבנם של איש מצרי ואישה ישראלית המקלל את השם. המעיינים בעלי המבט הצורני יחלקו את הספר לשתי מחציות בנות חמש פרשיות כל אחת – המחצית האחת מתמקדת בטהרה, והעוקבת בקדושה. באמצע כל אחת מהן סיפור אחד, קו שבר החוצה את צמדי הפרשיות וסודק את הניסיון להופעת טהרה וקדושה במציאות חיינו.
בירור הרצון
בפתח חומש ויקרא – הקריאה אל משה. רק בשבת שעברה קראנו כיצד נאספו הנדבות, נארגו היריעות, הועמדו הקרשים והוקם המשכן, ודווקא אז "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן". האדם מבקש לבנות בית ומשכן לנוכחות האלוהית, ומגלה את המגבלה המהותית החוצצת בין הסופי לאינסופי. הן השמיים ושמי השמיים לא יכלכלוהו, ודאי שלא בית החומר שנבנה במעשינו או בלבבנו. רק הקריאה האלוהית מתוך המשכן יכולה לפתוח פתח למפגש.
ספר ויקרא מבקש להציג את האפשרות לכונן בכל זאת מערכת של יחסים, קשר וקרבה, בין האדם לאלוהיו. להפגיש בין בשר ודם, שבכל זאת יש בו רוח ונשמה, ובין יוצרו השוכן בערפל ומתאווה למרות הכל לעשות לו דירה בתחתונים.
בתור ספר שאינו ממוקד עלילה הוא מזמין אותנו להתרומם מעל שגרת המעשים, הדחפים והאילוצים השטחיים, אל מה שנמצא מעליהם, מעלינו. חשוב מכך, ספר ויקרא מזמין אותנו להיכנס לתוכנו פנימה ולפגוש את עומק הרצון, לשים לב אל הנשמה.
בהתאם לכך יככבו בספר לא רק מילים של כוהנים וקורבנות, קדושה וטהרה, שנתפסות בעינינו לעתים כגבוהות ורחוקות למדי, אלא גם המילה "רצון". השורש רצ"ה נזכר אומנם קודם לכן פעמיים בספר בראשית, בעיקר כהתרצות שהיא הפכו של הכעס וחרון האף, והוא מציץ עוד פעם אחת בספר שמות, אבל בספר ויקרא השורש הזה מופיע שוב ושוב, מתגלה, מתברר ומתלבן. דרך מופעיו השונים נחשפים לפנינו הן מעמקי הרצון של האדם, נקודת הראשית של כל התקרבות, והן רצונו של ה', שאליו אנחנו מבקשים לכוון את עצמנו. לקראת סופו של החומש מתברר שגם לארץ יש רצון – "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ". התכחשות כלפיו תוביל לגלות, ואילו היענות לרצון ה' הצומח מן הארץ מאפשרת התרצות וגאולה. "רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ שַׁבְתָּ שְׁבוּת יַעֲקֹב".
גאולה מתוך אחווה
ומה עוד נמצא כשנעקוב אחרי ההתרחשות הפנימית של ספר ויקרא? את האדם. גיבורו המרכזי של הספר הוא האדם באשר הוא, ובמהלך החומש חלה התפתחות משמעותית שמתבטאת בשמותיו ובכינוייו.
בתחילה נפגוש אדם: "אָדָם כִּי יַקְרִיב". זהו כינוי ניטרלי, שיש בו בוודאי רמז ליצירתו מן האדמה, ואולי גם רמז גם לפוטנציאל ההתעלות שלו, "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן". בהמשך נפגוש אותו כבעל נפש, "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה". כשמנקים את השטח ממגע עם הבהמה ועם הבהמיות, מתאפשר מפגש עם הרצון הפנימי והיסודי המניע את ההקרבה: "מי דרכו להתנדב מנחה? עני; אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו" (רש"י).
כאשר המסע ייקח אותנו אל נקודות השפל האנושיות, יוזכרו כינויים המדגישים את קטנות האדם, כבשר ודם. בתחילה יופיעו אצלו נגעים בעור ובבשר, ובהדרגה הוא עצמו יכונה "בשר": "וּבָשָׂר כִּי יִהְיֶה בוֹ בְעֹרוֹ שְׁחִין". רק הפנמה של קטנות אנושית זו, חולשה פיזיולוגית שבאה כרמז להידרדרות רוחנית, תאפשר התאוששות, שיקום: "וְנִרְפָּא".
עם ההתאוששות מן המשבר של נגע הצרעת נפגוש את האדם כבעל משפחה. איסורי העריות יגדירו את גבולותיה של המשפחה, והיחס אל ההורים יבליט את התוכן החיובי של התא המשפחתי. שם כבר לא יתאים הכינוי "אדם". שם נפגוש בעיקר את השם "איש", הרומז להיותנו בעלי אישיות, המסוגלים לכונן קשר בין־אישי. איש שיש לו אישה, "כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת": "אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה", "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" ועוד.
אך המסע המברר איזהו אדם איננו מסתיים בפרידה מן האדם הטבעי, או בהכרה בהיותו בשר ודם, ואפילו לא בהתעלות למדרגת איש־בעל־אישיות המכונן קשר ובונה משפחה. פרשיותיו האחרונות של החומש מדגישות את היותו של האדם אח: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ… וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ", "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ". שם, בסופו של החומש, כשאגלה שאני לא רק אדם ובשר ואיש, אלא מסוגל להיות אח, מחויב לאחי וחי עימו באחווה של אחריות הדדית וקרבה בלתי מותנית, שם תופיע מילה חדשה, שהוזכרה בחומשים הקודמים רק ביחס לבורא ולמלאכיו, המילה "גאולה": "וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו", "וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ".
הרב אחיה בן־פזי הוא רב היישוב עפרה
