ברשימה הקודמת למדנו קצת מתורתו של הרבי מאיז'ביצה בספרו "מי השילוח". הוא מדבר על חמישה כוחות שיש באדם, כאשר הכוח המיוחד והעמוק הוא ה"הרהור". ההרהור מייצג את קיומו של מקור בלתי מודע, עליון וקדוש, הנמצא עמוק באדם, עוד לפני הרציונליות והמחשבה. החסידות האמינה שבפנימיות האדם קיים מין מקור כזה.
רעיונות אלו באים כחלק מפירוש מיוחד לעשרת הידברות. הרבי מאיז'ביצה קורא את עשרת הדיברות בקריאה פילוסופית, ומסביר שהדיברות הם כנגד חמישה כוחות אלו שבאדם: הרהור, מחשבה, רצון, מעשה ודיבור. נראה כיצד הוא מפרשם לאור זאת.
על הדיבר הראשון אומר "מי השילוח":
"אנכי" – הוא נגד ההרהור. כי בעוד הדבר בהרהור, אין לו ידיעה כלל, רק כמי שיש לו חשק לעשות מה, ואינו יודע עדיין מה יעשה. ואף לקטנים שאינם בני דעה יש להם הרהור. ובעת שהאדם ישן גם כן יש הרהור, רק בלי הכרה ותפיסה בשכל.
כאן מסביר לנו הרבי מאיז'ביצה את התזה הראשונה שלו. מהו ההרהור? הרהור הוא אותו כוח פנימי שיש בנו הגורם לנו לחפש את הקב"ה, שהוא מעל ליכולת התפיסה של השכל. איננו יכולים להגיע אל הקב"ה בעזרת השכל. הקב"ה הוא אינסוף, ואת זה השכל לא משיג. הדרך לחפש ולמצוא את הקב"ה היא בעזרת הכוח הפנימי שלנו. זהו ה"הרהור". זוהי מחשבה חסידית עקרונית מאוד.
אברהם יהושע השל, נצר לאדמו"רים חסידיים וחוקר קבלה וחסידות, הסביר זאת באמצעות רעיון פנטסטי: לפעמים ילד מרגיש שמתחשק לו משהו, והוא איננו מודע לכך. למשל, הוא רוצה מאוד לישון אבל לא מבין זאת, ואפילו מתנגד כשמנסים להרדים אותו. כך, אומר השל, יש בפנימיות האדם רצון דתי. לפעמים האדם איננו מודע לו, לפעמים הוא מורד כנגדו, אבל רצון זה קיים. זהו ה"הרהור" שעליו מדבר מי השילוח.
אין דבר מיותר
כעת הוא ממשיך עם שני הדיברות הבאים: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱ־לֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" ו"לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱ־לֹהֶיךָ לַשָּׁוְא". שני דיברות אלו מדברים להבנתו על המחשבה, על הרציונליות:
אחר כך נאמר "לא יהיה לך" – היינו, שלא תחשוב שיש הויה אחרת ח"ו בעולם חוץ ממני. וזה נגד המחשבה.
"לא תשא את שם ה'" – היינו שלא תדחה לשום דבר בעולם לחשבו לחנם. כי יש בכל דבר שברא ה' יתברך ניצוץ קדושה. רק יש בו פנימיות וחיצוניות. ותדע לברר הטוב מן הרע.
זהו חלון נוסף לעולם החסידות, הטוענת שההוויה ממלאת את כל העולם. אין בעולם מקום פנוי מנוכחות ה', ואין שום דבר שיכול להתקיים בלעדיה. לכן חשבה החסידות שיש קדושה נסתרת בכל דבר בעולם. כך מפרש מי השילוח את "לא יהיה לך", ואז הוא מוסיף עוד רעיון חסידי: אנו מוצאים בעולם דברים שנראים לנו רעים. יש החושבים שמה שקשור לגוף ולגופניות זה רע, אחרים סבורים שעיסוק במדע ובחוכמה זה רע, ואחרים יאמרו שאומנות היא דבר פסול.
כנגד דברים אלו אומר מי השילוח שזו משמעות האיסור של "לא תשא". דהיינו, אסור לדחות שום דבר בעולם ולחשוב שהוא מיותר, כי בכל דבר שברא ה' יש ניצוץ של קדושה. אך מוטל עלינו לברור את הפנימיות מן החיצוניות, דהיינו לברור ולזקק את הצדדים הטובים שבכל דבר מהצדדים הרעים שבו.
זוהי אכן תפיסה חסידית. בכל העולם כולו נמצאת ההוויה האלוהית, אחרת העולם היה בטל. נוסף על כך, בכל תופעה בעולם יש ניצוץ קדושה, משהו משמו של הקב"ה. אלו שני עקרונות שמי השילוח קורא בעשרת הדיברות. יש כאן שני צדדים, חיובי ושלילי. החיובי הוא לראות בכול את הקב"ה, והשלילי הוא לא לדחות את הדברים שיש בעולם אלא להפעיל את עקרון הסלקציה והברירה של הטוב מהרע. זו תפקידה של המחשבה, של הרציונליות.
השפעה סמויה
נדלג כעת ל"לֹא תִרְצָח" ול"לֹא תִנְאָף":
זכור וכבד נגד המעשה, לא תרצח ולא תנאף נגד הרצון. ומה שכתוב המעשה קודם לרצון, כי באם חס ושלום יחטא האדם במעשה יקדים לחקור ולתלות במחשבה, והיינו בשורש החיים שלו, וצריך לעשות תשובה לרפאות את שרשו. ולא יתלה החסרון בהרצון, כי הרצון יוכל להיות שאחרים הכניסו לו.
מה קורה כאן? חשוב לדעת שהתורות בספר הם סיכומים של תלמידים. כאן הייתי משלים קצת את הדברים שנכתבו ומסביר זאת כך: ראינו את ההרהור, שהוא רגש פנימי טהור שיש באדם, המביא אותו לחפש את הקב"ה. אולם באדם יש רצונות שיכולים לנבוע גם ממקור לא טוב, מהשפעות זרות, "שאחרים הכניסו לו". לפעמים אנו נכנסים לחנות לקנות משהו ושואלים אותנו איזו פירמה אנו רוצים. אנו עשויים למצוא את עצמנו בוחרים באופן אינסטינקטיבי פירמה שהכניסו לנו למחשבה פעם אחר פעם בפרסומות. אנו רואים גם כיצד ילדים נמשכים אחרי כל מיני דברים שהם לא באמת צריכים בעקבות השפעות טלוויזיה, סרטים ופרסומים שונים. אלו דוגמאות לרצון שאיננו אותנטי, אלא בא מבחוץ.
זו לדעתי כוונתו של מי השילוח בפירושו ל"לא תרצח" ו"לא תנאף". אנו צריכים להיזהר ולוודא שהרצון שלנו נובע ממקור פנימי טהור שאיננו מזוהם בהשפעות חיצוניות לא טובות. אם מותר לי להשלים דברים אלו במי השילוח, הייתי אומר ש"לא תרצח" הכוונה לא תרצח את הרצון שלך, ו"לא תנאף" זה בעצם לאפשר שמישהו יכניס לך רצון זר. כיצד מגיעים לכך? החסידות האמינה שמי שמקדש את עצמו יוכל לקבל את ההרהורים הטהורים, ואז גם המחשבות האינטואיטיביות שלו יהיו טהורות. זה היה החזון של החסידות.
לסיום נראה מה כותב מי השילוח על הכוח החמישי, הדיבור:
לא תגנוב ולא תענה הם כנגד הדיבור… פירוש לא תגנוב, היינו שלא תמנע דבר תורה מן תלמידו… ולא תענה הוא להיפך מלא תגנוב, שלא להרבות דברים.
את הרעיון הזה אומר כבר הרמב"ם, שמי שיש לו תורה ולא מלמד אותה – עובר על לא תגנוב. מנגד ישנו גם הצד השני, "להרבות דברים", שזה " לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר". ישנם אנשים עם אומנות הדיבור, מעט רעיונות במבול של מילים. כשהדובר מדבר יפה מאוד אך אין מאחורי דבריו משמעות עמוקה, זה כמו עדות שקר. עד כאן מעט מדבריו העמוקים של מי השילוח.
