בעקבות מחזה מסדר הנשים לבושות האדום נוסח "סיפורה של שפחה" בהפגנות בתל אביב, החלטתי לשים נפשי בכפי ולצפות בפרק הראשון של הסדרה (בדילוגים קלילים).
למי שלא יודע, "סיפורה של שפחה" היא סדרת טלוויזיה אמריקנית, הנמצאת כרגע בין עונתה החמישית לשישית, ומבוססת על ספר באותו שם מאת הסופרת הקנדית מרגרט אטווד (יצא בעברית כ"מעשה השפחה"). הסדרה מתארת עתיד דיסטופי בו פלג נוצרי פונדמנטליסטי השתלט על ממשלת ארה"ב והחל להנהיג בה משטר תאוקרטי אימתני בסגנון 1984, בו כל מה שמנוגד למשטר מדוכא באופן אלים, ובמיוחד כל הנשים משועבדות לגברים.
במוקד הסיפור נמצא מעמד ה"שפחות" – מיעוט הנשים הפוריות שנותרו לאחר שמרבית הנשים לקו באי-פריון, והנכפות לשמש פונדקאיות ל"גבירות" העקרות. הייתם חושבים שבסיפור עתידני הדבר ינוהל דרך הפריית מבחנה, טכנולוגיה מבוססת היטב כבר היום, אבל לא: מדובר משום מה במעשי אונס שגרתיים, בהם חוץ מהבעל והשפחה נוכחת גם האישה (אולי בשל קריאה משובשת של הפסוק "וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה", המרחיב אותו כך שיכלול גם את אקט העיבור). היוצרים כמובן מאלצים את הצופה לצפות במעמד כזה כבר בפרק הראשון, לצד שלל אקטים סאדיסטיים נוספים המבוצעים בידי אנשי המשטר – כמו עקירת עיניים, מתן שוק חשמלי, תלייה וסקילה בציבור, ואף הוצאה להורג בבעיטות. וכל זה – בפרק אחד בלבד.
כמובן שלא הוגן לשפוט סדרה, ונראה שגם תופעה תרבותית שלמה, על סמך פרק אחד ובלי לקרוא את טקסט המקור. אני מניח שבהמשך נוספים ניואנסים מעניינים, כמו מישהו מהמשטר המגלה צד אנושיות חומלת וכדומה – יגיד מי שצפה. אין לי פה יומרה לנתח את מכלול התופעה, אלא רק לשתף ברשמיי והרהוריי מפרק הפתיחה (שאם לשפוט לפי המסר שבסוף חלחל לציבור, כמו עשרות הנשים שהפגינו בלבוש השפחות, נראה שדי משקף את המכלול, לפחות מבחינת המשקעים שהוא מותיר).
ובכן, מכירים את יצירות התעמולה שעשו בשעתו המשטרים הטוטליטריים של המאה הקודמת – הפוסטרים של משטר סטאלין, סרטי ההסברה של לני ריפנשטל למפלגה הנאצית? אפיין אותם שילוב עוצמתי וצורם בין אסתטיקה ברמה גבוהה מאד מצד אחד, לבין מסרים שיש להם את כל העדינות של פטיש 10 קילו מצד שני. תמצית המסרים הללו הייתה האדרת פני החברה השולטת, חברת ה"אני" (הקומוניזם / הנאציזם), והשחרת פני החברה היריבה, חברת ה"אחר" (הקפיטליסטים / היהודים). ובכן, "סיפורה של שפחה" הוא בדיוק פרופגנדה כזו, המופקת בידי מחנה השמאל החילוני במטרה להשחיר את פני הימין הנוצרי, שהוא כמובן פונדמנדליסטי בעיקרו.
ישנם כמובן שני הבדלים בולטים בין תעמולה זו לשתי הדוגמאות שהבאתי מהמאה הקודמת: הראשון, הפעם אין זו תעמולה המוזמנת "מלמעלה", מטעם איזו מפלגה, אלא כזו המתעוררת בספונטניות "מלמטה", כיצירת אמנות שעושים סופרים ויוצרים מנדבת ליבם ובאמת מזדהים עם מה שהם אומרים. שנית, היא לא נעשית בשם אידיאולוגיה טוטליטרית הדוגלת בשלטון ריכוזי, אלא בשם אידיאולוגיה המתיימרת להיות ליברלית וחופשית, ולמעשה מנגידה עצמה להשקפה טוטליטרית מסוכנת.
העניין הוא, שגם אם תעמולה זו אינה מוזמנת ואינה כפויה, ונעשית בשם הליברליזם, היא עדיין תעמולה לכל דבר, עם אותן מטרות של תעמולה בכל מקום: לספר לצופים ש"אנחנו", מעגל היוצרים והקהל, נאורים, מתקדמים ומוסריים, ו"הם", במקרה זה הנוצרים (קטגוריה שבתודעת הצופה החילוני הממוצע נמסכת בקטגוריה הרחבה יותר של "דתיים" בכלל), חשוכים, אלימים ואכזריים.
למעשה, מדובר לדעתי בתעמולה שבמידה רבה היא גרועה ומסוכנת יותר מזו המוכרת, מהסיבה הפשוטה שהיא לחלוטין בלתי מודעת לעצמה. היא מפמפמת לצופה שוב ושוב שה"אחר" הוא שטוף מוח ומולך כעדר בידי מנהיגים אידיאולוגיים, ובכך מסווה את העובדה שמסר זה גופא הוא שטיפת מוח טלוויזיונית שהסדרה עצמה עושה לצופה שלה. היינו חושבים שמי שרוצה לשטוף לאנשים את המוח לא ידבר על הנושא, שמא יעלו עליו שזה מה שהוא עושה; אך מסתבר שיש שיטה הרבה יותר מתוחכמת ואפקטיבית לעשות זאת: לדבר על הנושא באובססיביות, אבל להאשים בו רק את האחר.
כל מה שהסדרה מאשימה בו את המשטר התיאוקרטי הבדיוני שהיא יצרה, היא בעצמה עושה: שטיפת מוח המונית? צ'ק. קריקטורה מרושעת של היריב האידיאולוגי? צ'ק. הצגת הצד של יוצרי הסדרה כנאור ומתקדם? צ'ק. יצירת אווירת לחץ בה אסור לומר משהו נגד 'קו' המפלגה? צ'ק. תיעול כל רגשות האיבה והנקמה הקמאיים לשנאה יוקדת אל היריב? דאבל צ'ק.
האמת המרה (שברגע שמבינים שהיא אמת כבר נהיית קצת פחות מרה) היא שכולנו שטופי מוח במידה זו או אחרת. כל חברה – בין אם שמרנית או ליברלית, דתית או חילונית, ימנית או שמאלנית – עוסקת בהסברה עצמית שמטרתה צידוק של תפיסת עולמה והצגה פשטנית של היריב שלה. אך בדיוק כאן גם המבחן: האם נהיה מודעים לכך או לא, ובכך נמזער את הנזק של הבועתיות הזו?
בהקשר זה, העובדה שרובם ככולם של אמצעי התקשורת הגדולים וחברות הביג טק מנוהלות בידי האגף השמאלני-פרוגרסיבי של המפה (עניין לחשבון נפש עמוק של הצד השני, כמובן), אף שהיא יתרונו העיקרי של אגף זה, מקנה לו גם חסרון גדול: הוא חי באקו-צ'יימבר עם דפנות כפולות, בועה אטומה שלחלוטין לא מודעת להיותה בועה. אין זה סיפורה של שפחה, אלא של גבירה המספרת לעצמה שהיא שפחה כדי שתוכל לתלות על הקיר תמונה של גבירה אכזרית ולסקול אותה מדי ערב בטלוויזיה (ואז לישון טוב בלילה בידיעה שהיא "בצד הנכון של ההיסטוריה").
בתור מי שגדל בבועה הזו אני יכול להעיד שחיי הבוגרים האמיתיים התחילו כשהחלטתי לאזור אומץ ולהכיר מקרוב את האחר – לא את האחר הרחוק, הערבי, שהכרתו רק תאשש את תמונת עולמי, אלא את זה שבאמת קשה לפגוש: האחר שבתוך עמי, אחי הימני והדתי. זה שיעור גדול לכולנו, אך במיוחד למי שעטוף בתקשורת המיינסטרים וגדל על סיפורי ילדים כמו "סיפורה של שפחה".
