החיים בישראל בשבועות האחרונים הם סיוט. כל אחד מבין את זה. כאילו מישהו כתב תסריט של מסלול בטוח לחורבן, וכל אחד מהשחקנים מתעקש לשחק בדיוק את התפקיד שנכתב לו. הדבר המזעזע הוא שכל אחד מהשחקנים יודע שלשם זה הולך, אבל ממשיך להתעקש שהצד השני הוא שיוותר ראשון. כולם כבר כותבים את האליבי שלהם לא לוועדת החקירה, כי בהיעדר שלטון ומדינה גם לא יהיו שום ועדות, אלא ליוספוס פלביוס הבא. יותר נכון: הבאים. כי בעידן הכל כך מתועד שלנו ברור שההיסטוריונים לא יסתפקו בגרסה אחת, אלא כל צד יציג את גרסתו. והם ימשיכו להתווכח עליה גם ב-2000 שנות הגלות הבאות.
לכן, ברגע הזה אני רוצה לדבר בשבחה של יוזמה שיוצאת לא בעד או נגד הרפורמה, אלא נגד השיח הרעיל שמלווה את הוויכוח עליה. זו שביתת הרעב שמתקיימת זה היום הרביעי ליד משכן הכנסת. שותפים בה, נכון לרגע זה, כ-20 אנשים, תומכי הרפורמה ומתנגדיה, ואתמול (רביעי), ערב ראש חודש ניסן, הנחשב במסורת כ'יום כיפור קטן', הצטרפו אליה גם רבים נוספים ליום, או חצי יום, של צום. המסר פשוט: לעצור זמנית את החקיקה הקיימת (הם משתמשים בפועל 'להשהות', כדי להדגיש שאינם מתכוונים לעצירה מוחלטת); להתכנס לדיונים אינטנסיביים בין נציגי המחנות השונים; להגיע להסכמות, ואז לגשת ולחוקק אותן בפועל.
השלבים האלה נועדו להציג לשני צידי המתרס הישגים משמעותיים. המחנה הליברלי יזכה בעצירת החקיקה הנוכחית שהוא רואה בה סכנה, ובפתיחת דיאלוג מכבד, מתוך עמדת כוח שווה (להבדיל מוועדת החוקה, שבה יחסי הכוחות ברורים מראש והדיון בפועל אמנם מזמין את כל המבקשים לדבר אבל לא נותן להם הזדמנות ראויה לשטוח את טענותיהם). המחנה הימני-דתי יזכה בעצירת המחאה על הסכנות הגלומות בה (פגיעה ביטחונית, כלכלית וחברתית אנושה), ובהבטחה שהעצירה לא תנוצל לצרכי מסמוס הדיון כולו.
גם למחנה הליברלי צריך להיות ברור: מה שהיה לא יהיה, ואסור שיהיה. העובדה שמערכת המשפט הרשתה לעצמה לנפנף, כמו שמגרשים זבוב טורדני, את כל הביקורת על סמכויות היתר שבג"ץ ניכס לעצמו; סמכויות היתר של היועצים המשפטיים; ואת האופן שבו גם פרקליטות המדינה טרפדה כל ניסיון ביקורת משמעותי – היא שהביאה עלינו מלכתחילה את הרעה החולה הנוכחית. אם יהיה ניסיון לנצל את ההשהיה לטובת מסמוס כל הנושא, זה ייגמר בבכי לכולנו.
יתר על כן: מצב שבו מפגינים מצליחים, באיומי פגיעה כלכלית וביטחונית חריפה, לטרפד מדיניות של ממשלה נבחרת, הוא מצב מאוד בעייתי בדמוקרטיה. הוא מוצדק במקרים מאוד נדירים, לאור חשיבות הסוגיה המדוברת והשלכותיה; לאור העובדה שאין בישראל שום כלי נוסף לביקורת משמעותית על החלטות הממשלה והכנסת, מלבד בג"ץ, ולאור הקיצוניות של הרפורמה, בתוספת שלל החוקים המטורללים שהוגשו בשבועות האחרונים על-ידי חברי הקואליציה; כאילו כדי להוכיח עד כמה הרפורמה באמת מסוכנת. אבל צריך מאוד להיזהר שהתוצאה לא תהיה ניצחון מוחלט למחנה הליברלי. כי כבר למדנו בדרך הקשה, ולא רק בסכסוך על מערכת המשפט: ככל שניצחונך היום גדול ושחצני יותר, כך תבוסתך בשלב הבא צפויה וגדולה יותר.
יוזם שביתת הרעב, אודי ליאון, הוא פרויקטור רב הישגים. הוא היה בין מקימי בית הספר לקולנוע 'מעלה' בירושלים, ואף ניהל אותו במשך מספר שנים; הוא הביא לארץ את שיטת הטיפול המיוחדת של המומחה ההונגרי פטו, לטיפול בנפגעי שיתוק מוחין; והוא היה גם הפרויקטור של 'שידורי קשת' לטלוויזיה רב-תרבותית, שהביאה למסך הקטן שתי סדרות מופת: מעורב ירושלמי ועבודה ערבית. שביתת הרעב עצמה היא נשק יום הדין של המחאות. נשק שבו אינך פוגע בזולת, אלא בעצמך, ויש בה גם הצהרה על נכונות לסכן את הבריאות, אולי אפילו את החיים עצמם, ומכאן שהיעד צריך להיות ראוי במיוחד כדי להקריב למענו כל כך הרבה.
צריך לקוות שהצירוף של הרקורד המרשים והמוכח של היוזם, יחד עם עוצמת הכלי שבו בחר, אכן יצליחו להגשים את יעדם, והרפורמה אכן תושהה ותלובן מחדש, בהסכמה רחבה. זו נראית כרגע הדרך היחידה להביא לכך שיום העצמאות ה-75, שיחול בעוד כמה שבועות, לא יהיה חלילה יום העצמאות האחרון.
יש חיים מחוץ לרפורמה
דווקא בשבועות כאלה, חשוב מאוד גם לתת מבט לאירועים ופרויקטים שאינם קשורים לרפורמה, אלא באים לשים על המפה קבוצות ישראליות שונות וחשובות, שלא תמיד נזכרות כראוי להן.
קבוצה אחת כזו היא העובדות והעובדים הסוציאליים, שהשבוע (יום שלישי) ציינו את יום חגן השנתי. מדובר באחד המקצועות היותר חשובים בישראל, ולמעשה גם בכל מדינה. זו קבוצת האוכלוסייה שבעצם מטפלת בחצר האחורית של החברה: משפחות המצוקה, ילדים ונוער בסיכון, נשים נפגעות אלימות, שיקום עבריינים, ועוד. אם יש קבוצה שראוי להעלות אותה על נס, זו הקבוצה.
אבל בישראל הכוחנית והאלימה של העשורים האחרונים, מעמדן.ם של המלאכיות והמלאכים האלה רק הורע. רבים שאינם מרוצים מהטיפול שהם מקבלים מגדפים אותן, ולפעמים גם מפעילים כלפיהן אלימות; משפחות שילדים הוצאו מהן בשל מצבי סיכון לילד מאשימות אותם ב'גניבת ילדים' [יתכן שצריך להחמיר את כללי ההוצאה, אבל ברור שאין לעובדות הסוציאליות המסורות שום אינטרס בהוצאת ילד מחיק משפחתו]. וגם משכורתן, הגם שהועלתה בשנים האחרונות, אינה מבטאת אפילו חלק קטן מהתודה שהחברה כולה חייבת להן.
קבוצה שנייה הם אנשי השכול האזרחי, שגם הם ציינו השבוע שבוע אירועים מיוחד. את הפרויקט הזה יזמו פיני וברוריה רבינוביץ', הוריה של הנערה המופלאה דסי רבינוביץ' ז"ל; שנפטרה ממחלת הסרטן לפני יותר מחצי יובל שנים, ועדיין זכורה לרבים כנערה שהתעקשה לבטא שמחת חיים מופלאה בכל שלב משלבי מחלתה. הוריה הקימו את הקבוצה לאחר שגילו שנפגעי השכול האזרחי מקופחים באופן דרמטי מול משפחות חללי צה"ל, הן בזכויות המגיעות להן ובוודאי במעמדן הציבורי.
קל כמובן להצדיק את ההבדל הזה. יש בוודאי הבדל משמעותי בין מי שמת כשנחלץ להגנת המדינה למי שמת בתאונה או מחלה נוראה. מבחינת בני המשפחה והידידים, סביר שעוצמת האבל לא תהיה שונה. אבל באותה מידה, טבעי שההטבות הכלכליות שנותנת המדינה לבני המשפחה, כמו גם האזכור הממלכתי של החללים, יהיה שונה. אגב, באותה מידה ראוי שיהיה הבדל בין המעמד והזכויות של חללים שנפלו בשירות מבצעי, לאלה שנפגעו מתאונת דרכים, מחלה, או התאבדות שאינה קשורה לתנאי שירותם.
לכן, גם בשבוע הזה אני בוודאי לא אטען כאן להשוואת זכויות בין קרובי החללים הצבאיים לאלה האזרחיים. אבל חברה רגישה יכולה להרשות לעצמה לפחות להקדיש יום ציבורי מיוחד לנפגעי השכול האזרחי. זה לא יעלה לנו הרבה, ויכבד גם את זכרם של החללים הללו.
ולהבדיל בין החיים למתים, השבוע ראוי להעלות על נס גם את קבוצת נשות התורה שהתאגדה במפעל 'דורשות טוב' של ארגון 'קולך', שבו עשרות תלמידות חכמים, מחוגים דתיים שונים, יתנו במהלך השבת הקרובה שיעורים ודרשות בכל רחבי הארץ. המפעל הזה עצמו מוכיח עד כמה התפשט מפעל לימוד התורה הנשי, ועד כמה יש לו פוטנציאל למדני ותורני גבוה, ומן הראוי להמשיך לטפחו ולהעצימו. בהצלחה לכולן!
