לפני כשבועיים קיבלתי מייל קצר ויפה. כתבתי לרשימת התפוצה שלי משהו על פורים וישיבות, וקיבלתי מייל מאדם שאינני מכיר. הייתי קצת בשוק, אז עניתי לו והוא, האיש שאינני מכיר, ענה לי במייל נזעם אפילו יותר. הנה שורות הסיום של המייל:
"אני חושב על הפנאטיות והפשיזם שגדלים אצלכם במחשכים. על מסווה ה"אחים" שבחסותו אתם טועים לחשוב שכבשתם את המדינה.
אל תטרח לענות, אין לי (ולהרבה חילונים ליברלים אחרים) עניין לדו שיח איתך ועם שכמותך".
—
לא עניתי.
די הזדעזעתי האמת, וניסיתי להבין מה זעזע אותי, או מה עצבן אותי. הפריע לי הזיהוי האוטומטי שלי עם פנאטיות או פשיזם, כמובן. הפריעה לי גם ההצהרה שהוא לא רוצה לדבר, רק להטיח. יש משהו לא הוגן בלכתוב מייל ולהחזיר ב'אל תטרח לענות'. ואני חושב שבין היתר, הפריעה לי גם ההכללה שלי בתוך המגזר. הפריע לי שהוא תפס אותי כקולקטיב.
יש ספר נפלא של יעל נאמן, קוראים לו 'היינו העתיד'. זה ספר שלם שמדבר על החוויה הקיבוצית, חווית ילדי הקיבוץ, וכולו כתוב בגוף ראשון רבים. ספר שלם, כמעט כולו בגוף ראשון רבים. "את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמנו כל הזמן", הוא מתחיל, וממשיך כך הלאה והלאה, מאות עמודים בגוף ראשון רבים. חווית הקריאה בספר הזה היא מהממת לא בגלל הסיפור, אלא בגלל ההישאבות פנימה, ההיות־חלק הזה. המצב שבו אני מוצא את עצמי חלק מחברת הילדים. לא אינדיבידואל; קבוצה.
במובן מסוים, זה אותו האפקט שמוביל את הסיפור של צור ארליך, 'מאות מתנחלים הפגינו', סיפור שמתחיל כך: "הודיה חשבה פתאום: אני סטריאוטיפ מהלך. ולא יעזור כלום". והולך הלאה והלאה, לנערה שמבינה את עצמה בדרך להפגנה שהיא הקלישאה של עצמה. הסטריאוטיפ. שהיא לבושה כמו כולן, וחושבת כמו כולן, ומתנהגת כמו כולן, והדעות שלה הן הדעות של כולן. ככה צור כתב (בצורה כזו או אחרת) וזה סיפור שמספר גם הוא איזו חזית מתנחלית־דתית־אחידה, ומספר גם את המקום שבו הודיה נתלשת פתאום מהחזית הזו, וצריכה להתמודד רגע עם ההבנה שהיא כזו, חלק מהמון.
אני לא הודיה (אם כי 'יהודה' זה דומה), אבל גם אני כבר זמן לא מוצא את עצמי בהמון הזה. לא במובן שאני לא חלק מהמגזר, או בזיהוי העצמי שלי (זה גם נכון, אבל זה לא הנושא) במובן הפוליטי. במובן שבו אני לא מוצא את עצמי במפלגה שניכסה לעצמה את השיח הדתי־לאומי. ואולי השיח הדתי לאומי נטה לשם מלכתחילה? אני לא יודע, אבל זה מטריד אותי, כי אני מרגיש שבאיזשהו מקום הם – כלומר נבחרי הציבור, וגם הקולות החזקים בציבור – מדברים בשמי, אבל אני לא מרגיש שהם מדברים באמת בשמי, ולא יודע מי כן מדבר בו.
אני חושב לא מעט על המגזר בתקופה הזו. אביחי פלאח כתב בטוויטר שזו הייתה יכולה להיות שעתה היפה של הציונות הדתית, שעתו היפה של המקף, שיש בו מן המחבר ומן האחדות. הסכמתי איתו בגדול. גדלתי בליבתו של החרד"ל, אבל אפילו בתנועת הנוער שלנו, בישיבות שלנו, בשיחות בין החבר'ה, האיחוד והמפגש היו איזה אידיאל. קשה להגיד שכל הפעולות שנעשו היו פעולות של חיבור ואחדות, אבל כאידיאל זה היה שם, כל הזמן. מסווה ה'אחים' לא היה מסווה. באמת הייתה מחשבה שכולנו (לפחות היהודים) אחים. חרדים, חילונים. לפחות איפה שגדלתי.
קשה להגיד שזה עדיין כך. בפועל הציונות הדתית כבר לא שם, אולי עוד מההתנתקות.
אלה מחשבות מעט מבולבלות, אני יודע. אני קורא מילים של אנשים שהערכתי פעם. אני רואה מילים שהולכות ומתנגחות באנשים אחרים, אני רואה איך המילים המצליחות יותר הן מילים של הטחות והאשמת הצד האחר. אני רואה איך באיזשהו מקום שאלת 'מה טוב למקום הזה' נדחקה אחורה, לשאלת 'מי כאן הרע, מי כאן הבוגד', לרטוריקה של פילוג ושל מריבה ושל שיסוע. זה קצת תוצאה של רשתות חברתיות והצורה בה הן מתגמלות פילוג או הקצנה רטורית. במידה מסוימת, אלה דברים שמפריעים לי יותר מהרפורמה המשפטית (שמפריעה לי מספיק כדי להפגין נגדה).
אין לי שורה תחתונה. אני לא חושב שיש אשם אחד במצב הזה, ולא מרגיש בנוח להפנות אצבע מאשימה לאנשים אחרים, אבל הייתי רוצה שהדת לא תהיה לפנאטיות, שהלאום לא יהיה לפשיזם, שאחווה לא תהיה תירוץ לכיבוש המדינה, ובעיקר הייתי רוצה שיהיה כאן דו שיח, ואני לא בטוח איך עושים את זה. הלוואי וידעתי.
