אפשר לרקוע ברגליים, אפשר להתעצבן, אפשר להתגאות, למחוא כפיים – איש־איש לפי אמונותיו הפוליטיות־חברתיות. אבל זאת עובדה: שלוש אליטות חזקות הצליחו להכניס את ממשלת ישראל למלכוד שלא זכור כמותו בתולדות המדינה. האליטה הכלכלית, האליטה הצבאית במילואים והאליטה התקשורתית עשו כאן בחודשים האחרונים מהלך אסטרטגי משולב והצליחו להפיל את ממשלת ישראל על הברכיים. נכון, הממשלה עוד לא הרימה דגל לבן, הקואליציה עוד לא התפרקה, אבל בהתחשב בהומוגניות של 64 המנדטים – רוב ברור לימין שלא היה כמותו שנים – ובסחרור המוחלט שנקלעו אליו בשלב מוקדם כל כך של כהונתם בשלטון, זה רק עניין של זמן. ולא הרבה זמן.
לפני שנכנסים לפרטים, משמח לראות שיש מהלכים אזרחיים וציבוריים – כמובן במסגרת החוק – שיכולים להבהיל ממשלות, לגרום להן לסגת לאחור, ליצור בלאגן ברחובות שמצליח לשנות החלטות שאין לכאורה דרך לעצור אותן. זו דמוקרטיה במיטבה, שאכן אינה מסתיימת ביום הבחירות בקלפי. כל מי שמביט במה שמתרחש בישראל 2023 מבין היטב שאם האליטות הללו היו מחליטות להילחם בתוכנית ההתנתקות של אריאל שרון ב־2005, חורבן יישובי חבל עזה וצפון השומרון לא היה קורה מעולם. אם התקשורת הייתה משלבת כוחות עם אנשי מילואים בכירים וטייסים, ושניהם יחד היו משתפים פעולה עם הכוחות הכלכליים החזקים במשק ומודיעים שהם לא מתכוונים לתת לזה לקרות – נווה דקלים היה היום עוד יישוב ישראלי פורח.
מותר למחנה הימין, תומכי הממשלה הנוכחית, לחוש תסכול. זה טבעי, זה נורמלי. עד שנבחרה ממשלת ימין ברוב ברור בקלפי, מגיע המיעוט ומצליח לשבש כאן את החיים כבר שלושה חודשים, לזרוע תבהלה כלכלית וחברתית, לצופף שורות – והכול כדי לא לתת לרוב לשלוט.
אבל בואו נביט בדברים נכוחה. על מה שקורה בחורף־אביב 2023 צריך להסתכל באופן רחב יותר. כמה עשרות שנים מנסה השמאל הרדיקלי לכפות על הרוב הישראלי נסיגה משטחי יו"ש. הם פועלים בדבקות מול אזרחי ישראל, עם כספים רבים מחו"ל ובסיוע חוץ מרשים, ונאדה. ההפגנות של שולי השמאל נגד מפעל ההתנחלויות הן תמיד זניחות מספרית, לא עושות רושם מיוחד על הישראלי הממוצע, ומפעל ההתיישבות פורח וזורח מתמיד. זה נכון גם בנוגע למפעל בעייתי הרבה יותר שגם הוא זורח ופורח – ההשתמטות החרדית מצה"ל. כולנו מכירים את סיפור 400 העילויים של בן־גוריון שהפכו לעשרות אלפים, ובהחלט יש משהו מקומם מאוד בחוסר השוויון בנטל, ומי כמו הציבור הדתי־לאומי יכול להבין את גודל העיוות. והנה גם כאן, למעט קרבות פרלמנטריים ועתירות לבג"ץ, רוב מוחלט בשמאל לא יוצא על כך לרחובות.
כלומר, במשך עשרות שנים יש הסכמה ישראלית רחבה לדברים שניצבים לכאורה בלב המחלוקת הישראלית. ממשיכים להתווכח עליהם, בעיקר סביב מערכות בחירות, אבל כולם יודעים את גבולות הגזרה וממשיכים לחיות כאן ביחד. הקשב והכוחות מופנים לאיומים חיצוניים, כאלה שיש על מדינת ישראל למכביר.
עדיין לא הצלחתי להבין את פשר הדהירה של הקואליציה הנוכחית בכל הקשור לחקיקה המשפטית. כל כך הרבה חוקים בבת אחת, במין ריצת אמוק בלתי מובנת כשיש לכם עוד יותר מארבע שנים לשלוט פה. באמת אי אפשר לקדם את החקיקה הזו באופן מתון יותר, בחתירה להסכמה רחבה? הרי מה שיקרה עכשיו הוא שהממשלה תושפל, בדרך כזו או אחרת. לכולם ברור – גם בקואליציה – שגם במהות ובוודאי באופן שיווקה של הרפורמה הזו, אין שום דרך לצאת עם כל תאוות החקיקה בידיהם. ולכן, ומכל כך הרבה סיבות אחרות, חובה על הממשלה לרדת מהעץ ולחתוך הפסדים לפני שהם יגדלו.
למדנו בחודשים האחרונים שהשמאל יודע לקום מרבצו ולשנות את סדרי השלטון כאן, גם כשהוא בעמדת מיעוט, ואולי דווקא בשל כך. אז אפשר להתעצבן ולומר שזה לא דמוקרטי, מותר לכעוס ולשאול לשם מה בעצם יש בחירות. זהו שיח פנימי תיאורטי מעניין שנדון בו בתקופה קצת פחות הרת גורל לקיום המדינה הזו. כעת עצרו את החקיקה עד אחרי יום העצמאות, תנו למדינה המותשת הזו לעבור את רמדאן, פסח, ימי הזיכרון ויום העצמאות בשלום, ואז שבו בנחת ובשום שכל ותחשבו איך עורכים רפורמה הגיונית ונחוצה עם הסכמות רחבות שלא יקרעו את העם לגזרים.
אחרת, שלא נתפלא אם המאבק של השמאל יתרחב למקומות שעד היום לא סחפו אחריהם את ההמונים. שום המון תל־אביבי עוד לא חסם את איילון בגלל הקמת יישוב בשומרון, ושום חברת הייטק לא הודיעה שתמשוך את כספיה לחו"ל אם לא יתגייסו מאתיים תלמידי ישיבה עד מחר. החודשים האחרונים הוכיחו לחבר'ה האלה שהם מסוגלים להתאחד, ובעזרת תקשורת מגויסת 24/7 ליצור כאן תבהלות יש מאין, או יש מיש.
אם הימין – כולל החרדים, הציונות הדתית והליכודניקים – רוצים לשמור על ההישגים הבלתי מבוטלים שלהם בארבעים השנים האחרונות, ויש רבים כאלה, כדאי להתבשם קצת פחות מהרוב בכנסת ולהבין שזה לא הכול בחייהן של מדינה וחברה. זה לא מעט, ואפשר לעשות עם הרוב הזה הרבה, אבל לא כל מה שתרצה, ובטח לא בבת אחת. אף פעם לא מאוחר ללמוד שיעור בצניעות ובמגבלות הכוח. זה ודאי לא תמיד נעים, אבל יש כאן מדינה וחברה שצריך לחבר מחדש, ולכן זה לגמרי הזמן.
