במפגשים עם חברים דתיים שתומכים במהפכה המשפטית השיחה נודדת בשלב מסוים אל העתיד, אם החקיקה תעבור, ואל היכולת לחיות יחד. ברוב המקרים הם מעריכים שעוד מעט הכול יירגע; שכרגע הצד המתנגד אומנם פורק את כעסו, אבל בסוף כולנו נחזור לחיות ביחד. ניכר שזו אמירה כנה, ולא סתם תשובה לתועלת הוויכוח. ובכל זאת, הביטחון הזה מפתיע אותי: כיצד הם משוכנעים בהמשך הקיום המשותף כאשר חברים רבים שלי וגם אני חשים שהכול סביבנו תלוי על בלימה?
ייתכן שהביטחון הזה נוצר בחלקו מהצריבה ומההיסטוריה האישית: ההתנתקות הייתה שבר גדול וקרע, ואף על פי כן החברה הישראלית שרדה והמשיכה הלאה, וגם הם בתוכה. ואולם אני חוששת שהם טועים בהערכה האופטימית שלהם, ומנסה להבין את הפער בינינו. אפשר שהוא נובע מתפיסה שונה של הברית בינינו, ברית הקיום שלנו פה במדינה.
הרב יוסף דוב הלוי סולבייצ'יק מבחין בין שני סוגי בריתות. האחת, "ברית גורל", נסמכת על העבר המשותף ועל התודעה והזיכרון המשותפים, אירועים היסטוריים משמעותיים הקושרים אותנו כעם בקשר בל ינתק. אם נרצה ואם לאו, אנחנו חלק מהברית. זה קשר כמעט מיסטי. "ברית ייעוד", מנגד, נסמכת על בחירה משותפת במטרה ליצור הווה ועתיד משותף. היא מנסחת מטרות משותפות כחברה מתוך רצון לייצר עתיד טוב. במקרה הזה, הבחירה אם להיות חלק מהברית תלויה ברצונו של האדם (ייתכן שזוהי פרשנות חופשית למונחים שטבע הרב סולובייצ'יק).
הישראליות מחזיקה בתוכה את שתי הבריתות. שתיהן הכרחיות לקיומנו פה, והן מתקיימות אצל כל אדם ציוני, דתי וחילוני. אבל נראה שהמאזן הפנימי שונה אצל כל אחד. בעוד שהמאזניים אצל הדתי נוטים מעט או הרבה (תלוי באדם) לברית הגורל, אצל החילוני המאזניים נוטים מעט או הרבה (תלוי באדם) לכיוון ברית הייעוד. בזמנים של איום חיצוני, למשל מלחמה או מגפה עולמית, הפער בין הבריתות מצטמצם וכמעט אינו ניכר, אך בעיתות של משבר פנימי – התהום ביניהן מתגלה.
בזמן משבר, עמוק ככל שיהיה, כאשר האפשרות של ברית ייעוד מתנפצת, האדם הדתי מחזיק בתפיסה שאינו יכול להינתק מהגורל המשותף. הוא ממילא אוחז חזק בברית הגורל שממשיכה להתקיים. לעומתו, אצל החילוני ברית הייעוד היא המרכזית, הדומיננטית, והיא מנסחת את המחויבות העמוקה שלו למקום ולעם, עד כדי הקרבת חייו אם יידרש. וכשהברית הזאת מתנפצת – ליבת הברית כולה מתנפצת, ואיתה גם המחויבות שלו עצמו עומדת בסימן שאלה.
מטבען של הכללות, אפשר למצוא בנקל דוגמאות הפוכות: חילונית שחשה קשר עמוק יותר דווקא לברית הגורל, או דתייה שמבחינתה ברית הייעוד היא המשמעותית יותר בזהות. ועדיין נדמה לי שלהבחנה הזאת יש ערך.
זה השלב שבו הקורא הדתי עשוי להתמלא בזלזול. שהרי לפי התיאור הזה, תפיסת הברית של הדתי משמרת את המחויבות שלו בכל תנאי, בזמן שהמחויבות של החילוני היא על תנאי. אולם מומלץ שלא להתפתות לכיוון הזה, כי אפשר להציע הסתכלות שונה לחלוטין. ברית הגורל היא עמדה סבילה. לא מצופה מהאדם לפעול כדי לאחוז בה, אלא לכל היותר לקבל עליו את תחושת השייכות. מנגד, ברית הייעוד היא פעילה. היא דורשת בחירה, עשייה ופעולה משותפת. מי שמחזיק בה בוחר להיות חלק ממנה מדי יום; לא רק על בסיס אירועי עבר, אלא על בסיס בחירה ותקווה לעתיד.
אדם חילוני בוחר בברית הייעוד על בסיס שני תנאים שמתקיימים כאן מאז קום המדינה, שאיש לא האמין כי יום יבוא יום והם יעמדו תחת איום: יהודית ודמוקרטית. אם אחד התנאים מתבטל, ברית הייעוד מתבטלת, ואז עולה במלוא חריפותה שאלת המחויבות שלו לאחר הפירוק. לכן, חבריי הדתיים תומכי הרפורמה, לצערי אני לא חושבת שיש בסיס לאופטימיות שלכם, שבסופו של דבר הכול ישוב על מקומו בשלום.
זו הבחנה מעוררת דאגה עמוקה, אך יש בה גם הזדמנות. ברית הייעוד חזקה לא פחות מברית הגורל, אבל היא לא מובנת מאליה, ולא יכולה להתקיים בעולם ללא שיח ואמון. ממש כמו ההבדל בין קשר דם לזוגיות. זו תזכורת לצורך שלנו כחברה בחוזה עדכני ורלוונטי, והזדמנות ליצור ברית ייעוד עדכנית משותפת – ברית שאיננה מפנה עורף ל"יהודית ודמוקרטית", ולא יכולה להתקבל בכיפוף ידיים מהיר וכוחני. לברית הבט ואל תפן ליצר.
