מתווה בחירת השופטים החדש, שהציג ח"כ שמחה רוטמן בתחילת השבוע בוועדת החוקה של הכנסת, לא זכה להערכה הראויה. תותחי התעמולה של האופוזיציה הופנו לעברו שניות לאחר שפורסם, והקואליציה כשלה כליל בהסברת יתרונותיו. ואולם, מי שמעמיק בו מעט מגלה כי הוא נותן מענה לחשש המרכזי שעוררה הגרסה המקורית של שינוי שיטת בחירת השופטים: הפחד מפני "הפיכה פולנית" – כלומר, השתלטות מהירה על בית המשפט העליון ושינוי מוחלט של אופיו בתוך זמן קצר.
לפי המתווה החדש, בחירת השופטים לערכאות הנמוכות תיעשה תמיד ברוב המחייב שיתוף פעולה. אלו יכולים להיות שני חברי אופוזיציה, שני שופטים, או שופט וחבר אופוזיציה. בכל מקרה הקואליציה לא תוכל למנות לבדה שופטים לערכאות הנמוכות, אף שתחזיק ברוב בוועדה לבחירת שופטים (6 מ־11 החברים). בבחירה לבית המשפט העליון המודל כבר מסתבך: לבחירת שני השופטים הראשונים בכל קדנציה יספיק רוב רגיל, וממילא הקואליציה תוכל לבחור שופטים כראות עיניה; בחירתו של כל שופט נוסף תותנה בתמיכה של נציג אופוזיציה אחד ושופט אחד לפחות.
נשמע מורכב? בהחלט. אך המורכבות הזאת היא המבדילה בין מתווה בעייתי למתווה מאוזן ומידתי. תקן השופטים בבית המשפט העליון בישראל אינו קבוע בשום חוק. כל מה שדרוש כדי להגדיל את התקן מ־15 לעשרים, או אפילו לשלושים, הוא הצבעה אחת בוועדת החוקה. אם הקואליציה שולטת במינוי שופטים במספר בלתי מוגבל, אין דבר המונע ממנה לשנות את פני בית המשפט במהירות הבזק, אף ללא צורך לפטר שופטים. הצבעה אחת בוועדת החוקה, ישיבה אחת של הוועדה לבחירת שופטים – וחסל.
החשש מפני השתלטות בזק על בית המשפט העליון נשמע בתקופה האחרונה בהזדמנויות שונות. גם אם נאמין להכחשות שאיש בקואליציה לא תכנן מהלך כזה, הצעת החוק המקורית לא נתנה מענה לחשש הזה. הפיתוי לנהוג כך אכן היה קיים. מניעה של מהלכים דרסטיים לא יכולה להתבסס על רצון טוב של פוליטיקאים, אלא רק על מנגנונים חוקיים שהופכים אותם לבלתי אפשריים.
אף שמתווה רוטמן החדש מתון הרבה יותר מהקודם, הן בנוגע לבחירת שופטים לערכאות הדיוניות (בתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים) והן בבחירת השופטים לבית המשפט העליון, באופוזיציה סירבו להתרשם. הרטוריקה הלוחמנית עמדה בעינה, והיד המושטת להידברות של שר האוצר סמוטריץ' ויו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן הושבה ריקם.
התבצרות האופוזיציה מול נכונות הקואליציה להתגמש יוצרת את הרושם שבאופוזיציה כלל לא מעוניינים בפשרה. ההצהרות שנשמעו בשבועות האחרונים על נכונות לשבת למשא ומתן, הן לא יותר ממס שפתיים, אמירות ריקות לצורכי תעמולה. בפועל, באופוזיציה מעדיפים דווקא את המשך החקיקה, ובוודאי לא מוכנים לשתף פעולה עם פשרה אמיתית.
דומה שראשי האופוזיציה, ובמיוחד יו"ר יש עתיד יאיר לפיד, מעוניינים דווקא בהתממשות חלום הבלהות שמדיר שינה מעיניהם של ישראלים רבים: התנגשות חזיתית בין הממשלה לבית המשפט העליון. באופוזיציה מעריכים, ייתכן שבצדק, שתאונה משטרית עזה תפרק את ממשלת הימין. גם אם לא כל תסריטי האימה יתממשו, די בעצם ההתנגשות כדי לסדוק את הקואליציה. יש בליכוד יותר מחמישה חברי כנסת שעשויים במקרה של תאונה משטרית לחשב מסלול מחדש, ובימים האחרונים אפשר כבר לזהות את חלקם. לאחר שיתבררו המשמעויות הכלכליות והדיפלומטיות של מציאות כזו, מספרם אף עשוי לעלות. מנקודת מבט אופוזיציונית, תנאי ראשון לקיומה של התנגשות הוא פסילה בבג"ץ של שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. כדי שהשופטים ייהנו מתמיכה ציבורית למהלך, לפחות במחנה ההתנגדות לרפורמה, נדרשת האופוזיציה לעשות דה־לגיטימציה גם למתווה בחירת השופטים החדש, לצייר אותו כאיום ונורא ממש כמו קודמו, ולסרב להכיר באפשרות שהוא עשוי לספק בסיס להידברות בנוגע לכלל הרפורמה. כל ריכוך של הטון הלוחמני עלול לסכל את המהלך להפלת הממשלה, שלפיד מתכנן בקפידה.
