את ההכרזה על הנאום, שלא נשא בסופו של דבר, יואב גלנט לא תיאם מראש עם נתניהו. אבל גם אם ראש הממשלה לא יודה בכך, שר הביטחון הוא הסולם שהוא נזקק לו בימים האחרונים. נתניהו מבין כבר זמן מה את עוצמת המחירים שגובה דהרת ממשלתו אל הרפורמה. הדילמה היא רק מה מסוכן יותר להישרדות הקואליציה: העברת הרפורמה או הנסיגה ממנה?
בשעת ירידת השורות לדפוס נראה שנתניהו עצמו מתחבט בשאלה הזאת. הממשלה כולה נקלעה לסחרור. אוי לה אם תחוקק, אוי לה אם תתקפל. גלנט הוזעק אמש ללשכת נתניהו כדי למנוע את ההצהרה הפומבית, אבל בראשית השבוע נתניהו דווקא השתמש באיום ההתפטרות של גלנט, כרטיס צהוב, כדי לנמק באמצעותו את הריכוך הראשוני של הרפורמה. נתניהו החליט אז לבלום, לפחות חלקית: שלושה מארבעת סעיפי הרפורמה נדחו למושב הבא. הסעיף החשוב ביותר, זה שעוסק בבחירת שופטים, נשאר אחרי שכווץ ורוכך.
אלא שהריכוך הזה היה מעט מדי, ובעיקר מאוחר מדי מבחינת האופוזיציה. המחאה הצליחה עד כדי כך שאינה מסוגלת או אינה מעוניינת לראות את ההבדל בין הניסוחים. לכן, כשהתברר שזה לא מספיק לשכך את המחאות, את הסרבנות ואת המחיר הכלכלי, שר הביטחון נאלץ לשלוף כרטיס אדום, עם האיום להשמיע בפומבי את האזהרות הביטחוניות שהשמיע בחדרי חדרים.
בקיעים נחשפו בקואליציה השבוע בשלוש חזיתות במקביל: בתוך הליכוד, בין סמוטריץ' ללוין, ובין דרעי לגפני. זו שבליכוד היא הדרמטית ביותר: הבכירים שלא העזו להתייצב מול נתניהו בכל חמשת סבבי הבחירות האחרונים החלו להשמיע את דעתם בשיחות לא כל כך סגורות. נתניהו, שחשש עד כה מאיומי ההתפטרות של שר המשפטים, הפנים השבוע באיחור את איומי ההתפטרות של שר הביטחון. לא רק כוחו הפוליטי של יואב גלנט מאיים על נתניהו, אלא אזעקות האמת שהוא משמיע בשם הרמטכ"ל על הקרע הנרחב בשורות הצבא, בעיקר בחיל האוויר ובאמ"ן. כשמוסיפים לכך את רשימת הלא מרוצים בקרב חברי הליכוד, מתברר שגם הרוב במליאה איננו מובטח, אם יתעקשו להביא את הרפורמה להצבעה בשבוע הקרוב.
ישיבת סיעת הליכוד, שעד כה לא שותפה בתהליך, הסתיימה אומנם בניצחון מוחץ של 34 תומכים בנוסח החדש, אבל הקרע נחשף בציטוטים שדלפו על אף החרמת הפלאפונים והרחקת היועצים. בשיחות לא ממש סגורות, ח"כים בליכוד מכנים את רוטמן מגלומן ועקשן; אחרים בסיעה טוענים שדווקא לוין גורר את התנועה ואת הממשלה אל התהום. רשימת הלא מרוצים, משני הכיוונים, ארוכה מדי, בטח כשמדובר בחודש השלישי בלבד לקדנציה: דיכטר ואדלשטיין, דנון וביטן, אמסלם וגוטליב. שלא לדבר על ניר ברקת, שהודיע שאם בג"ץ יפסול את החקיקה הוא יציית להחלטה. בתגובה זכה להודעת נזיפה מטעם "הליכוד", כלומר, מלשכת נתניהו. במובן מסוים, לוין, גלנט וברקת מנהלים כעת קרב ירושה עתידי.
בחזית בין סמוטריץ' ללוין אין הבדלים אידאולוגיים, אבל גם בלי להיכנס למילה אחת של תוכן – הפער בין הנימה של סמוטריץ' השבוע לזאת של לוין בעת השקת הרפורמה לפני חודשיים, לא ניתן לטשטוש. גם לא הפער בין סמוטריץ' הלוחמני של אחרי הבחירות ובין סמוטריץ' הפייסני של השבוע. זו לא בושה להודות בטעות, אמר שר האוצר במסיבת העיתונאים שכינס, שבה ניסה לרכך את חרדות הציבור ולשכנע אותו שהרפורמה לא תפגע בכלכלה אלא תסייע לה.
סמוטריץ' מנסה שוב ושוב להסביר שזו לא שאלה כלכלית אלא תפיסתית: האם הרפורמה תחזק את הדמוקרטיה או תחליש אותה. הוא צודק, אבל מרגע שסוכנויות הדירוג הבינלאומיות אימצו את הפרשנות הנגדית, זו כבר המציאות הכלכלית הבלתי נמנעת. הקואליציה, בביטחון עצמי מופרז וביהירות מיותרת, לא טרחה לשווק את מהלכיה בתחילת הדרך. היא ניצחה בקלפי והפסידה בקרב התודעה. כל עוד הפשרה היא חד־צדדית, גם סוכנויות הדירוג הבינלאומיות יתקשו כנראה להתעמק בפרטיה.
בתחילת המושב הבא הפער הזה יקבל משמעות מעשית: לוין מיהר להבטיח שדחיית מרבית הרפורמה היא עיכוב טכני, משיקולי לו"ז, ובמושב הבא החקיקה תתחדש במלוא התנופה ובאותו הנוסח. סמוטריץ' מצידו הציג לציבור דחייה מהותית לצורכי חשיבה מחדש, ודיבר על התקדמות איטית ומדודה בהמשך.
מי שעוד ממתינים בקוצר רוח למושב הקיץ הם החרדים. עד עכשיו הם משלמים את מחיר הרפורמה בשתיקה מופגנת. רואים כיצד הם הופכים להיות הנושא המרכזי שלה – תעיד ההפגנה אמש בבני־ברק – אבל מקווים לפתרון היסטורי לבעיותיהם. בין ארבעת רגלי הרפורמה, זו שמשנה את אופן בחירת השופטים נמצאת בתחתית סדר העדיפויות החרדי. בעיניהם, בית המשפט הוא ממילא ערכאות של גויים. גם כשאהרן ברק עצמו חתר למנות בעבר לשופט בעליון את אחד מבכירי הדיינים בישראל, הרב שלמה דיכובסקי, הרב אלישיב הורה לו לוותר על המינוי.
במקום להשפיע על זהות השופטים, החרדים מעדיפים לטפל ביועצים המשפטיים שמכבידים עליהם במשרדי הממשלה, בעילת הסבירות שבג"ץ התערב בשמה שוב ושוב בענייני דת ומדינה, והכי חשוב: בפסקת ההתגברות, שתאפשר חוק אי גיוס שלא יצטרך לעמוד בעקרון השוויון. זו הייתה דרישה אולטימטיבית של גפני בהקמת הממשלה. זו גם הייתה ההבטחה שניתנה לאדמו"ר מגור עם ערבויות: חוק הגיוס יאושר לפני תקציב המדינה.
וכאן יש מחלוקת מובהקת בין יהדות התורה לש"ס: גפני דורש פסקת התגברות ברוב של 61, לכל הנושאים; דרעי יסתפק בפתרון נקודתי לחוק הגיוס. הוא לא שינה את עמדתו ביחס לבג"ץ אבל מבוהל מהנזק ההיקפי, שבו הוא מאשים את יריב לוין. השבוע הוא דחף בכל כוחו לעצירת החקיקה. ביניהם ישפוט בסוף נתניהו. עד עכשיו הוא נראה חלש מאי פעם. כבר לא שולט בסדר היום, לא מוביל את שותפיו אלא מובל על ידיהם. כבול בידי היועמ"שית, אולי גם בחוסר רצון משלו. אבל גם אם לוין יתפטר, בן־גביר יפרוש והחרדים לא יסכימו, שווה לזכור: בסוף הוא ראש הממשלה, ואין חלופה מימין לימין. נתניהו תלוי בשותפיו, אך גם הם תלויים בו.
פתרון אפשרי לדחייה יימצא אולי בנימוק טכני: עד סוף המושב יש עגלת חקיקה עמוסה מדי. מלבד הרפורמה, הקואליציה מעוניינת להספיק גם קריאה ראשונה של התקציב; חוק המתנות, החשוב לנתניהו בטרם יגיע המועד שבו עליו להשיב את הכסף שקיבל מבן דודו; חוק דרעי השני, שדחוף ליו"ר ש"ס שרוצה לשוב לשולחן הממשלה; וחוק החמץ, שחייב לעבור עוד לפני פסח. הבעיה היא שדחייה טכנית לא תשכך את המחאה. אפילו בימי הזיכרון והעצמאות, שעשויים להיות הקשים ב־75 שנותיה של המדינה. באוזני נתניהו יש מי שטוען שדווקא השלמת חקיקה תנמיך את רוח המחאה, ואולי גם תרים כמה ראשים שפופים בימין. על הדילמה הזאת רובץ גם המחיר המיידי של הקריאה השנייה והשלישית. גם לשיטת מתנגדי הסעיף החדש, הפגיעה בדמוקרטיה לא תהיה מיידית אלא רק בעתיד הרחוק, אחרי מינוי שופטים חדשים והחלפת נשיא העליון. אבל את המחיר – הורדת הדירוג של ישראל ומימוש איום הסרבנות – הם מתכוונים לגבות במזומן.
