זה כמעט שחוק לפתוח כך טור בעיתון, אבל פעם בכמה שנים מגיע סרט ובלי להתכוון הוא טומן בחובו משפט חשוב ומדויק, אף שהסרט עצמו אולי אינו "חשוב" כל כך. בסרט "ספיידרמן" מ־2002 אומר דודו של פיטר פרקר, רגע לפני שהוא נפרד ממנו לתמיד, את המשפט שילווה אותו כל חייו: "עם כוח גדול מגיעה גם אחריות גדולה". חבל שלא הקרינו את הסרט הזה לחברי הממשלה בערב גיבוש, אולי הייתה נחסכת מאיתנו סדרת הפדיחות הבינלאומיות שנאלצה מדינת ישראל לספוג מנבחרינו.
לצערנו, כמה וכמה שרים בממשלה הנוכחית שכחו איך להיות שר. לחלקם זאת הפעם הראשונה; אחרים הגיעו למשרד רעבים כל כך עד שבמקום להתנפל על המנה העיקרית, שהיא עבודת משרדם, הם מקשקשים את עצמם לדעת ומתמלאים במתאבנים.
נתחיל בסוף – בפארסת דובאי של השרה מירי רגב, שאמרה בכנס השבוע: "הייתי בדובאי. לא שאחזור לשם, לא אוהבת את המקום הזה". תאמרו אולי: נו מה, מותר לאדם לא לאהוב מקום מסוים על פני הגלובוס. אלא שמשרה בכירה בממשלה מצופה לחשוב צעד וחצי קדימה. היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות בימים אלה אינם מהמשופרים בלשון המעטה – גם מסיבות הקשורות אלינו, כמו עליית בן־גביר להר הבית עם הקמת הממשלה ודברי שר האוצר שתכף נגיע אליהם, וגם בגלל עניינים אזוריים כמו התקרבות סעודיה לאיראן. תעיד על כך העובדה שאף שנתניהו רצה ולשכתו אותתה לאבו־דאבי שהוא מעוניין להגיע לביקור, הם עדיין אינם מזמינים אותו. דבר כזה לא היה קורה לפני שנה או שנתיים. ואז מגיעה השרה רגב ומעליבה את האמירויות. למה? ככה, סתם. אחר כך היא ניסתה לתקן בסרטון שלא ברור אם היה מיועד לתושבי האמירויות או לאזרחי ישראל, שבו היא לכאורה משוחחת עם שגריר האמירויות בארץ. גם שר החוץ אלי כהן נחלץ לתקן.
כוכב השבועות האחרונים, שר האוצר בצלאל סמוטריץ', השמיע אמירה שתלווה אותו עוד זמן רב: "צריך למחוק את חווארה". הוא הבהיר את דבריו כמה וכמה פעמים ואף קרא לעצמו לעשות חשבון נפש, אבל האמריקנים פחות התרשמו, והם החרימו אותו בביקורו בארה"ב. בביקורו בצרפת הגדיל סמוטריץ' לעשות ונשא את נאום "אין דבר כזה עם פלסטיני". על הדוכן הוצגה מפת "ארץ ישראל השלמה" כפי שראו אותה הרוויזיוניסטים. גם אם אתם מסכימים עם הקביעה של סמוטריץ' בעניין היעדר ההוכחות ההיסטוריות לקיומו של עם פלסטיני, נשאלת השאלה אם זה מה שצריך לעשות שר האוצר של מדינת ישראל, ובמה הנאום הזה הועיל.
מה שבטוח הוא שהאירוע הרגיז מאוד את הירדנים: הם הביעו מחאה חריפה על מחיקת ירדן מהמפה, זימנו את שגרירנו לשיחת נזיפה וקראו לעולם לגנות את ישראל. ראש המל"ל צחי הנגבי נשלח לנקות אחרי סמוטריץ' והתקשר לשר החוץ של ירדן כדי לומר לו שאין מה לדאוג, ישראל מכירה בגבולות ירדן ובהסכם השלום שנחתם ב־1994. גם מי שסבור שלפעמים מוטב לומר את האמת, גם אם היא גובה מחיר, צריך לשאול: במה זה תרם לישראל?
רגב וסמוטריץ' לא לבד. השרה גלית דיסטל־אטבריאן טענה שהמפגינים נגד הרפורמה המשפטית ממומנים בידי איראן וגרמניה, אמירה שגררה גינוי מהגרמנים. שר החוץ אלי כהן הודיע שהוא מגבש מתווה שיפגע בעצמאותו של נגיד בנק ישראל, ועורר חששות מצד כלכלנים בכירים ברחבי העולם שמא החלטות בנק ישראל יהיו נגועות באינטרסים פוליטיים. ויש עוד דוגמאות.
שרי הממשלה חייבים להבין שהם כבר לא בקמפיין בחירות. הם שרים, ובכוחם לשנות את מציאות החיים של 9 מיליון האנשים שחיים כאן. נכון, זה לא גורף לייקים רבים כמו ציוץ טוב, אבל זו העבודה. היא קשה ולא פעם סיזיפית, וההכרה הציבורית מגיעה אחרי זמן רב ולעיתים אינה מגיעה כלל. אבל לשם כך הם נבחרו.
בספר עמוס נאמר: "המשכיל בעת ההיא יידום". לפעמים, כשאין משהו טוב, מחכים או מועיל לומר, מוטב פשוט לידום.
יניר קוזין הוא כתב מדיני ומגיש בגלי צה״ל
