מכתבה של היועמ"שית, גלי בהרב-מיארה לראש הממשלה מטיל צל כבד מאוד על ההבנה המהותית המצופה והנדרשת ממוסד חשוב ומכובד זה. אנו נמצאים בשעת משבר, מהקשים ביותר שידעה המדינה מאז הקמתה, כשלא רק איומי ואתגרי הביטחון החיצוניים מחריפים, אלא בעיקר זה הפנימי – הקורע את העם. דווקא בשעה זו, מצופה היה מצד היועמ"שית ליוזמה משפטית סדורה ומאוזנת (המוגנת במנגנוני בקרה מתאימים), שתאפשר לראש הממשלה לנסות ולחלץ את המדינה מהסכנה. באם זה לא קרה, ראוי לאפשר ולהסדיר זאת גם בדיעבד. קריאתה של בהרב-מיארה לראש הממשלה לעצור ולחזור בו מכוונתו להוביל את השיח לכדי פשרה והסכמה לאומית, היא לא פחות מבלתי סבירה בעליל. במקרה זה, לא בטוח שגם בג"ץ יאמץ את המלצתה.
מהו ביטחון לאומי? ביטחון לאומי במובן הבסיסי ביותר הוא יכולתה של המדינה להגן על עצמה מפני איומים הפוגעים באינטרסים החיוניים של המדינה. בדרך כלל אנו משייכים זאת לאיומים החיצוניים, אלו המגיעים מטבעת האויבים המקיפה אותנו, אך למעשה הביטחון הלאומי מושתת בראש ובראשונה על לכידות העם, יכולתו להתגייס למען אחדות המטרה המשותפת, גיוס צבאי וגיוס של זהות ותמיכה במהלכי המדינה. וזאת, עוד לפני היכולת לגייס שותפות ובריתות של מדינות ידידות, שלא לדבר על ארה"ב ומערכת היחסים המיוחדים, בבחינת שותפתה ובת ברית אסטרטגית של מדינת ישראל. ניתן כמובן להרחיב ולדבר על היכולת הכלכלית כתנאי המאפשר את הביטחון הלאומי, אם באמצעות תמיכה בצבא בציודו ובאנשיו, וכן לדבר על העוצמה הכלכלית כעוצמה שעומדת בפני עצמה – זו המעמידה את ישראל כמעצמה טכנולוגית שמדינות רבות בעולם רוצות להיקשר אליה, בקשרי ידע והשקעות.
במסגרת יריעה קצרה זו, אתמקד ב-3 אתגרים משמעותיים: הביטחוני, המדיני והכלכלי.
בשעה קשה זו אנו מאוימים במספר איומים חיצוניים משמעותיים. בראשם עומדת איראן, לא רק בגלל התקדמותה המהירה ליכולת גרעין ויכולותיה בתחומי הטילים, הרקטות, טילי השיוט והכטב"מים. כן, אלו בהחלט מהווים איומים משמעותיים בפני עצמם על ישראל, על האזור ועל העולם, אולם איראן היא המחוללת הראשית של הטרור באזור, לא רק במימון, אלא ובעיקר בהכוונה בחימוש ובהנחיות לביצוע פעולות טרור מעשיות כנגד ישראל בכל הגזרות.
ניסיון הפיגוע במגידו הוא נורת אזהרה מהבהבת למצב הרגיש, ולסיכון הנשקף מכיוון חיזבאללה. ניתן רק לדמיין מה היה קורה לו הפיגוע חלילה היה מצליח: מטען רב עוצמה, ירי מחבל וחגורת נפץ, נפגעים רבים ואירוע שאף היה יכול להוביל למלחמת לבנון השלישית. איו"ש בוערת כבר שנה, ובכל רגע ההסלמה בזירה הפלסטינית יכולה להגיע לכדי עימות עצים הן באיו"ש והן בגזרת עזה המכווינה טרור ומתחממת על הקווים, תוך המתנה לשעת כושר אסטרטגית מבחינתה. ועוד לא דיברנו על ערביי מזרח ירושלים וישראל, כאילו שכחנו שרק לפני שנתיים המדינה בערה מבפנים בזמן אירועי "שומר החומות" – דבר שצריך להסתכל עליו כקדימון אפשרי לפוטנציאל ההסלמה והחומרה היכול להתפתח.
ומה קורה אצלנו? אויבינו לא רק בוחנים אותנו, בטהרן מתקיים דיון אמיתי בדילמה האסטרטגית האם לתת לציונים להשמיד את עצמם, או שמא עליהם "לסייע לנו" באיזה פיגוע או הסלמה רחבה נוספת. כך גם חיזבאללה חמאס וגא"פ (ג'יהאד איסלאמי פלסטיני), נפגשים בתכיפות רבה, ולא רק לשם שתיית קפה ואכילת בקלוואה, אלא גם לתיאום אסטרטגי וטקטי לשאלות כיצד, מתי והיכן נכון יהיה לתקוף את ישראל. לאויבינו אני מציע לא לשגות, ולא לפרש את המצב באופן של חישוב מוטעה (מיסקלקולציה) שיעלה להם במחיר הפסד גדול מאוד.
גם בעניין המצב המדיני ישראל נמצאת בנקודה רגישה, שאמנם היו קשות ממנה בהקשר המדיני, אך היא עדיין יכולה להתפתח לתפניות משמעותיות בזירה המדינית. די אם נזכיר את יחסינו עם ארה"ב הנמצאים בנקודת שפל משמעותית (עוד לא משבר, וניתן להפוך את הקערה). ארה"ב היא "אבן הראשה" של היחסים המדיניים של ישראל, פתח הכניסה לדרכים בהן ניתן לקדם הסכם עם סעודיה (שבינתיים הבהירה את עמדתה בחתימת ההסכם עם איראן), שימור וחיזוק הסכמי אברהם, המענה המדיני והביטחוני מול איראן, הניסיונות להרגעה בזירה הפלסטינית ועוד.
העוצמה הכלכלית של ישראל נמצאת בנקודה רגישה גם היא. מבלי לפרט את הנתונים הכלכליים, המגמה ברורה ויש להקשיב קשב רב לאזהרות הנשמעות בדבר הפגיעה האפשרית בכלכלה – כזו שיכולה להיות קשה ותשפיע באופן מהותי על יכולותיה של ישראל להמשיך ולשגשג, ובעיקר לשמור על עליונות ביטחונית בכוח אוויר ובאמל"ח. יש לזכור, כי בסביבה שלנו החיים קודמים לאיכותם.
הבסיס לכל יכולותיה של ישראל להתמודד עם שלל האתגרים הוא היכולת ללכד את העם סביב אחדות המטרה הלאומית והציונית של עם אחד, צבא אחד, ומדינה אחת. המחאות וההפגנות, הוויכוח הפנימי הקשה כבר קורע את העם, ופוגע ביסוד החזק מכולם- צה"ל. אנו כבר לא בוויכוח על נכונותה של הרפורמה, או/ועל ניסוח סעיפיה, אנו במצב בו "הרפורמה קמה על יוצריה"- ללא צבא, אין מדינה. ולכן, זו העת, בבחינת הרגע הלפני אחרון שבו נדרש לפעול. זו העת למנהיגות מלכדת ומאחדת – מכל הצדדים.
אפשר לייחס ציניות לכוונותיו של ראש הממשלה ולתקוף אותו בסעיף ניגוד עניינים תאורטי; אפשר כמובן גם להמשיך ולפמפם סיסמאות משני הכיוונים ולתדלק את הוויכוח, כאשר בעוד רגע לא נוכל לאחות את הסדקים והקרעים שנפערו. אבל נכון לעכשיו, צריך בעיקר להקשיב לקולות בעם, אלו החוששים מפני הרפורמה ואלו שבחרו במפלגות הימין בכדי לקדם אותה. צריך וחובה להקשיב לראשי מערכת הביטחון, ובמיוחד לרמטכ"ל, אשר חרדים מפני החשש הממשי לפירוק הצבא ומערכות הביטחון הלכה למעשה. מי שמייחס ציניות גם להם, לא מבין בביטחון, את האחריות אשר הם נושאים על כתפיהם ובעיקר את המשמעויות המעשיות וההשלכות לעתיד המדינה. אחים אנחנו! ולכן צריך לפעול, כך מנסה לעשות גם שר הביטחון, אשר פועל בממלכתיות, ומבין את הסכנה הברורה והמיידית.
מה נדרש לעשות? אסור להגיע למצב של "וישחקו הנערים לפנינו". ראש הממשלה הצהיר כי מעתה הוא "נכנס לאירוע", וכי הוא יעשה מה שביכולתו להגיע לפתרון. זו הצהרה מנהיגותית, ועדיף מאוחר מאף פעם. איננו רוצים להמתין לדם שיישפך. לא דם כתוצאה ממלחמת אחים חלילה, ולא כתוצאה מניסיונות אויבינו אותנו. זו הצהרה מחויבת, ואינה בבחינת רצון טוב או היענות לבקשות והפצרות. לא, ראש הממשלה לא הודיע ברבים "כי בכוונתו להפר את פסיקת בית המשפט" (כפי שהיועמ"שית כתבה במכתבה), זוהי מחויבותו הבסיסית של כל ראש ממשלה בישראל למנוע קרע בעם, למנוע פגיעה בביטחון ישראל ולעשות הכל ככל יכולתו לטפל בכך.
אכן, המציאות מורכבת, קיים חשש להסדר ניגוד העניינים ועוד, אולם זו העת גם של היועמ"שית ובג"ץ להתרומם ולהביט על המציאות המורכבת ולאפשר לראש הממשלה לעסוק בנושא, שלא לומר לחייב אותו, לטפל בדברים ולהוביל להסכמה רחבה. זו העת לגדולה של מערכת המשפט. ניתן כמובן לייצר מנגנון סדור המונע את החשש מאפשרות של עיסוק בענייניו הפליליים של ראש הממשלה. לאנשי המשפט זה אתגר קל: מנגנונים, הסברים וקונסטרוקציות משפטיות מורכבות מאלו כבר נעשו בעבר כאשר האינטרס היה לכיוון הרצוי, או בכינוי המשפטי – לתכלית הראויה. כן, הצלת מדינת ישראל היא תכלית ראויה בהחלט וחבל שזה לא קרה קודם ביוזמתם, אולם גם בדיעבד ניתן להסדיר זאת. זו העת להירתם תחת אלונקת האחדות ולכידות העם, ולהסדיר את הטיפול בנושא.
זו העת גם למנהיגי הציבור והפוליטיקאים להיכנס לאלונקה ולנסות במאמץ אמיתי למצות כל אפשרות לשיח מקדם ומאחד. כן, גם לעצור את קידום הרפורמה לחודשיים, לא כי הצד הנבחר לא צודק במימוש רצון בוחריו, אלא כי זה צו השעה. זו ההזדמנות למנהיגי ציבור המתנגדים לרפורמה גם להגיע לפשרות, (ויש כאלו הרואים באופן ממלכתי את הצורך להגיע להסכמות). להזכירכם: שלום עושים עם אויבים, מחוות עושים לרשויות עוינות, ויתורים עושים בין מדינות, אז מה יש לעשות עבור אחים? עוד הרבה!
אל"מ (במיל') אורן סולומון הוא בכיר לשעבר במטה לביטחון לאומי משרד ראש הממשלה, משפטן, חוקר ומומחה לאסטרטגיה וביטחון לאומי וחבר בתנועת "הביטחוניסטים"
