לפני מספר שבועות, כשמאות אלפי ישראלים מחו בכל רחבי הארץ כנגד הרפורמה המשפטית, תקף אותם דוד אמסלם מעל בימת הכנסת. אולם, בניגוד למה שאפשר היה לצפות, אמסלם התרכז בזהותם (המשוערת, המדומיינת) של המפגינים – ולא בעמדותיהם. בנאום "הרולקסים", אמסלם השתמש בזהות המעמדית שייחס למפגינים – בעלי שעוני רולקס, בעלי מרצדסים – כדי לפגוע בלגיטימציה של המפגינים. את המהלך שלו אפשר לחלק לשני צעדים. ראשית, הוא אפיין את זהותם של המפגינים; במקרה הזה, זהות מעמדית. שנית, הוא חתר תחת הלגיטימציה של המחאה בכך שרמז שמדובר בעשירים המנותקים מרצון "העם", שכל עניינם שימור כוחם ורכושם. על כך אפשר להוסיף נדבך, והוא שאמסלם מוכר כדוברה של "הסוגייה העדתית". לכן, גם אם לא אמר זאת מפורשות, סביר לייחס לדבריו גם חלוקה בה האליטה המוחה היא אשכנזית. כך, בכמה שורות רוויות משמעות, הפך חבר הכנסת את המחאה כנגד החקיקה, שנתפסת בעיני המפגינים כאנטי-דמוקרטית, למאמץ של מעמד מדכא – עשיר, אשכנזי – להמשיך ולדכא את המדוכאים, קרי העניים, ואולי המזרחים.
אמסלם אינו לבד בתיאור הרפורמה המשפטית, המחאה והמציאות הישראלית באופן הזה. לו שותפים רבים בפוליטיקה ובתקשורת. המשותף לכולם הוא תיאור הפוליטיקה הישראלית כמאבק בן עשורים על כוח בין קבוצות זהות. כפי שכתבה בטוויטר חברת הכנסת גלית דיסטל-אטבריאן, "64 מנדטים ניצחו. 64 מנדטים שרגילים לדיכוי של עשורים בכל החזיתות. 64 מנדטים שתולים בנבחרי הציבור שלהם תקווה חדשה לשוויון". בתיאור גס בהסתמך על ספרו של אדמו"ר פוליטיקת הזהויות הישראלית, אבישי בן-חיים, סיפורה של החברה הישראלית הוא סיפור של דיכוי: אשכנזים חילונים וליברלים רומסים את זכויותיהם של (בעיקר) מזרחים, לאומיים ושומרי מסורת – ומשתיקים את קולם. המדכאים, "ישראל הראשונה" במונחיו, מחויבים לפני כל דבר אחר לשימור כוחם. אידיאולוגיות כאלה ואחרות, נניח ששמאליות לרוב, הן בעיקר אמצעים לשימור מעמדם ההגמוני.
תיאוריה עם בעיות
בדברים אלה כולם, הדוברים הם אנשי הימין, אך המילים – מילות השמאל. תפיסת המציאות שהם מציעים לציבור היא כדלהלן: כל חברה אנושית נחלקת לקבוצות זהות, שההשתייכות אליהן היא לרוב מולדת (אתנית, גזעית, במידת מה סוציו-אקונומית). בני אדם נטועים בקבוצות הללו ומזדהים לחלוטין עם האינטרסים שלהן. יתרה מכך, תפיסת המציאות שלהם עוצבה על ידי קבוצתם כך שלרוב, הם כלל לא יכולים להבין את נקודת המבט של קבוצות אחרות. מכיוון שמשאבים הם מוגבלים, חברות אנושיות מתאפיינות במאבק בלתי פוסק על כוח ומשאבים בין קבוצות. במאבקים אלה, פרטים הם לא יותר מנציגים של קבוצתם. בהקשר הישראלי-יהודי, החברה נחלקת לעדות שנאבקות על כוח תוך דיכוי אכזרי של יריבים, כאשר אשכנזים אינם יכולים להבין מזרחים ולהיפך. מה באשר לאנשים שהם ״חצי-חצי״, או כל אחת מקטגוריות הזהות שאינן מתיישבות עם חלוקות מסודרות? אכן, בעיה – ורק זו הבולטת ביותר בתאוריה מלאה בעיות.
מיהם אבותיהם של הרעיונות האלה, שבישראל מדבררים אנשי ימין? הוגים של השמאל הרדיקלי, בהם בולטים הפילוסופים קרל מרקס ומישל פוקו. מרקס העניק לעולם את תיאור החברה האנושית כמתאפיינת במאבק בלתי נמנע בין מעמדות כלכליים, שבו הציבור נחלק בינארית למדכאים ומדוכאים. ממשיכי דרכו הנאו-מרקסיסטים המירו את המעמדות הכלכליים בקבוצות זהות, אך לא זנחו את עיקרון המאבק והחלוקה ל״טובים״ ו״רעים״. פוקו פיתח את תיאור החברה האנושית וגרס שמאבק על כוח הוא מאפיין מרכזי של יחסים אנושיים.
לא רק זאת, מקדמי התפיסה בעולם כיום הם ברובם המכריע אנשי שמאל. בארה״ב, האגף הפרוגרסיבי והרדיקלי של השמאל הוא שמצדד בתפיסת החברה האמריקאית כמחולקת לקבוצות יריבות, שחסמים נוקשים של הבנה הדדית ניצבים כחיץ ביניהן. קבוצות אלה לא יכולות להגיע להבנה אמיתית אחת של השנייה, והן נאבקות על כוח, ייצוג ומשאבים. במאבק הזה יש צד עושק – לבנים, סטרייטים, גברים – וצד נעשק, נשים, שחורים, טרנסג׳נדרים. גם באירופה, הצד השמאלי במפה הפוליטית הוא שמוביל תפיסה כזו של בני אדם, אל מול הנטייה לראות את האדם כפרט עצמאי, שמסוגל להתרומם מעל לגבולות הצרים של נסיבות לידתו. רק בישראל, בהיפוך ביזארי, הפכו אנשי ימין לדובריה הראשיים של תפיסה זהותנית נאו-מרקסיסטית.
הימין הפך לאנטי-ממסדי
נוכחותן של גישות שמאליות בקרב הימין לא נגמרת כאן. גם הגישה האנטי-ממסדית, שמתייחסת בחשדנות, ואף בבוז ואיבה, למוסדות השלטון, אפיינה היסטורית את אגפיו הרדיקליים של השמאל, יותר מאשר את הימין. קל להבין מדוע אלו המסתכלים על החברה כזירת מאבק יביטו על בעלי השררה כמדכאים, יחשדו בכוונותיהם, יבוזו להם ויאבקו בהם. אלא שבמציאות הפוליטית שלנו, קולות מימין הם שמביעים יחס כזה לשלוחי השלטון, וזאת אפילו כאשר הם בעלי השררה. כך, חברת הכנסת לימור סון הר מלך התעמתה עם לוחמי מג״ב בזמן פינוי הכרם בבנימין בחודש שעבר. אנו רגילים לראות חברי כנסת מן המפלגות הערביות ונציגים של השמאל הרדיקלי מתעמתים עם כוחות הביטחון. כאן, חברת כנסת מטעם הקואליציה היא שהפריעה לשוטרים, שמילאו אחר הוראות הממשלה בה מפלגתה חברה. ראש סיעתה, השר איתמר בן גביר, מיהר לתקוף את לובשי המדים, שאת התנהגותם הגדיר ״אלימה וקיצונית״. כאשר ראש השב״כ ביצע את תפקידו והזהיר מפני התלקחות ביטחונית, חבר סיעתם אלמוג כהן, כינה אותו בהקטנה מזלזלת ״פקיד״. ודבריהם של דיסטל-אטבריאן, השר שלמה קרעי ואחרים, שהשתמשו במילים מבזות כדי להביע את התנגדותם לסרבנות המילואימניקים, מטילים את צלם גם על מדי צה״ל. אם מחאת המילואימניקים נשענת על ההנחה כי מי שמשרת את המדינה, זכותו שיקשיבו לקולו, ביזויים של אנשי המילואים הוא למעשה ביזוי של תרומתם – וזלזול בשירות למען הציבור באופן כללי.
מדוע גישות אלה מסוכנות כל כך? ראשית, הן טומנות בחובן סכנות בכל מקום ובכל זמן. התפיסה הזהותנית משסעת את החברה ומשסה קבוצה בקבוצה. היא מייצרת תחושה שלא ניתן להגיע להבנה – שכן כל קבוצה כלואה בזווית הראייה שלה. היא מתארת את המציאות החברתית כמאבק, ולא כשיתוף פעולה. יתרה מכך, היא מרדדת את המורכבות הזהותית של כל אדם, ודוחקת אותנו להגדיר את עצמנו בצורה נוקשה כשייכים לקבוצות מסוימות – כנגד קבוצות אחרות. בארצות הברית, הזרמים הללו הובילו להתרחבות הפילוג הפוליטי והשנאה הבין-גזעית, וגררו מהומות בכל רחבי המדינה. כאן בישראל, ההתנגשות בין המחנות הפוליטיים היא ביטוי גם לפלגנות שזרעה פוליטיקת הזהויות. אם תחריף, יעמיק השסע – ואנו לא מוקפים אוקיינוסים מגוננים מצדנו, כמו ארה"ב.
מה יגיד האזרח הרגיל?
נדמה שהסכנה הטמונה בגישה האנטי-ממסדית ברורה. ממשלה התוקפת את מבצעי הוראותיה לא יכולה לתפקד היטב. כבר כעת אנו רואים התנגשויות רטוריות בתוך הממשלה, ובין מפקדי כוחות הביטחון לבין נבחרי הציבור. חמור מכך, הגישה האנטי-ממסדית חותרת תחת אמון הציבור בסוכני המדינה. אם השר לביטחון לאומי מתאר את שוטרי מג״ב כאלימים, כיצד יביט עליהם אזרח מן השורה? כיצד יסמוך הציבור על השב״כ, אם נבחריו מתארים את העומד בראשו בצורה משפילה? מדינת חוק מחייבת כל אזרח לקבל את סמכות החוק ואוכפיו. אם שוטרינו עבריינים ואלימים, ראשי ארגוני הביטחון הם פקידים ותו לא, ואנשי המערכת המשפטית משרתי אג׳נדה פוליטית ולא מעבר – מדוע שאנו האזרחים נציית לחוק ונציגיו? כדי להבטיח את אמונם של אזרחי המדינה במוסדותיה, אנו חייבים להתייחס אליהם כמעט בחרדת קודש, אחרת תועם הילתם ותיפגע סמכותם. ביקורת היא רצויה, אך שיח מכבד הוא הכרחי.
העובדה שקולות אלה באים מן הימין הפוליטי הופכים את הסכנות הללו לחמורות עוד יותר. אם במדינות אחרות, קולות ימניים עמדו כנגד התפיסות המסוכנות הללו, כעת, הציבור הישראלי עומד ללא הגנה. המחנה שניתן היה לצפות ממנו שיקרא לאחדות הלאום, הפך בעצמו לסוכנה של אידיאולוגיה מפלגת.
החברה הישראלית עומדת ללא מגן מול הכוחות הללו, שמדגישים את השונה והמפלג, ומערערים את אמונם של ישראלים רבים במדינה. אמונה זו ואהבה למדינה היו מנת חלקם של רובנו, וטוב יעשה ״המחנה הלאומי״ אם יזכור את משנת הימין המסורתית בישראל וחשיבותה של אחדות הלאום, ויפעל בהתאם לכינוי שאימץ לעצמו.
