חמש שנים חלפו מאז שהימין הכריז על "ניצחון" מול מערכת המשפט. איילת שקד, שרת המשפטים דאז, הובילה מערכה לא פשוטה בוועדה לבחירת שופטים. בישורת האחרונה ניצבו מולה שתי אפשרויות. האחת הייתה להתעקש על מועמד שמרני מובהק, כמו פרופ' גידי ספיר או השופט רם וינוגרד – מסלול שהיה עשוי להסתיים בפיצוץ או לעלות במינוי תגובה של שופט אקטיביסט. האפשרות האחרת הייתה להתכנס להסכמות סביב שופטים מובהקים פחות.
שקד בחרה בפשרה, ובמינוי יעל וילנר, דוד מינץ, יוסף אלרון וג'ורג' קרא. הפשרה נחשבה לטובה בהחלט. יש שיאמרו שההישג של שקד היה טוב יותר משל כל שרי המשפטים מימין לפניה. עמיתי שלמה פיוטרקובסקי כתב אז: "שקד לא רשמה כאן ניצחון ענק, אבל הישג יפה היא בהחלט יכולה לזקוף לזכותה". אולם לשקד לא הספיק ציון של שבע או שמונה מתוך עשר. בתדרוכי עיתונאים המהלך הוצג כניצחון מוחץ שלה. ברוב מערכות התקשורת, כולל בשמאל, שקד הוכתרה למובילת "ניצחון האגף השמרני", כפי שנטען בחלק מהכותרות.
חצי עשור לאחר מכן כבר ברור שניצחון לא היה שם. השופטים שמונו לא הצליחו לשנות את הרוח האקטיביסטית שממשיכה לשלוט בבית המשפט. מינויי הפשרה של שקד נשארו ראויים, טובים הרבה יותר מאלו שנכנסו לאחר מכן בכהונת גדעון סער כשר המשפטים, אבל ההצהרה שלה ש"בג"ץ כבר לא סניף של מרצ" התבררה כשגויה לחלוטין.
הרצון של שקד להציג את הפשרה כניצחון הוא מובן. פוליטיקאים נישאים על גלי ההצלחה. באותם ימים היו אפילו מי שהכתירו אותה כמועמדת לראשות הממשלה. מי שנפגע מהמסגור היה מחנה הימין, שנהנה אומנם מכמה רגעי אופוריה אבל הפסיד בטווח הארוך. ההפסד הראשון היה כלפי פנים, ביצירת תודעה שלפיה תקרת ההישגים של הימין היא מינוי שופטי פשרה עם נטייה לשמרנות, והיעדר סיכוי להכניס שופט שמרן מובהק. כאשר זו התקרה, התוצאה היא שאצל סער, שנמצא משמאל לשקד, שמרנים מובהקים לא הגיעו אפילו לרשימת המועמדים הראשונית. גם כלפי חוץ הימין הפסיד, כאשר יש היום מי שמנופפים ב"ניצחון" של שקד כהוכחה שאין שום בעיה בוועדה לבחירת שופטים, והימין יכול למנות את מי שהוא רוצה.
מובילי הרפורמה במערכת המשפט עשויים לעמוד בקרוב בפני מצב דומה. הם יצאו למהלך עם הרבה הבטחות, ולאט־לאט הם נסוגים לאחור. ההצהרות הגדולות על תיקון היסטורי ביחסים בין שלוש הרשויות התחלפו בנאומים על מתווי ריכוך, חקיקה מדורגת ושינוי חלקי. בהיעדר שותף לשיח מצד האופוזיציה, בקואליציה ניהלו את שיחות הפשרה בינם לבין עצמם. המתווה שיעבור יהיה ללא ספק פושר יותר. ייתכן שבסופו של דבר הוא יהיה ראוי, תחילת תיקון הדמוקרטיה בישראל, אך עדיין יהיה זה צעד ראשון בלבד, רחוק מהאיזון הראוי שמדינת ישראל זקוקה לו.
הסיבות לבחירה בפשרה מובנות. מול ההתנהלות חסרת האחריות של השמאל, מול מופעי הסרבנות עד כדי הפקרת ביטחון המדינה, מול האיומים באלימות בואכה מלחמת אחים, ייתכן שאין מנוס מנטילת אחריות והתכנסות סביב שינוי מרוכך ובסיסי יותר. בניגוד למשפט שלמה, במקרה הזה הצד שיתעקש שהילד רק שלו גם במחיר קריעתו לשניים, ינצח את הצד שחשובה לו יותר השמירה על שלמות הילד. לפחות בטווח הקצר.
אבל כדי שנוכל להמשיך לפעול, חייבים להודות בפה מלא שלא מדובר בניצחון אלא בפשרה. זה נשמע מובן מאליו כעת, אבל זה לא יהיה קל. ראש הממשלה, שר המשפטים, יו"ר ועדת החוקה וגם שאר ראשי הסיעות וחברי הקואליציה ירצו בוודאי לשאת נאומים חגיגיים על הצלחתם הכבירה. לפוליטיקאים קשה לעמוד בפני הפיתוי לשבח את עצמם. הם אפילו יכולים להסביר לעצמם שהמטרה ראויה – עידוד המחנה והשגת קולות נוספים לטובת המשך העשייה שלהם. אבל למען ההיסטוריה, למען העתיד, כדי שנוכל להמשיך לתקן וגם למען האמת – אל תקראו לזה ניצחון
