הוויכוח על הרפורמה המשפטית מאכֵּל זה כשלושה חודשים כל חלקה טובה בחברה הישראלית, ולקראת ימי הזיכרון הוא הגיע גם לשאלת זכרם של חללי צה"ל. החשש הוא שהעימות בין תומכי הרפורמה למתנגדיה יגיע גם לבתי העלמין הצבאיים; בני משפחות שכולות עלולים לקרוא קריאות גנאי כלפי הפוליטיקאים שיופיעו בטקסים, ובתרחיש הגרוע יותר יתפתחו עימותים גם בין בני המשפחות השכולות עצמן.
מתוך החשש הזה הציע העיתונאי מנחם הורוביץ לבטל השנה את טקסי יום הזיכרון ויום העצמאות. זו הצעה מוגזמת: אין להעניש את הציבור על חטאי הפוליטיקאים. מה שנדרש הוא שאם לא תיווצר הסכמה רחבה לגבי מתווה הפשרה עד ימי הזיכרון, תבוטל נוכחות הפוליטיקאים בטקסי הזיכרון ויום העצמאות. את הטקסים בבתי העלמין יובילו ראשי הרשויות המקומיות, ובטקסים הממלכתיים רק נשיא המדינה ייצג את המדינה. זה גם יציל את הטקסים וגם ישמש תמרור אזהרה סמלי לפוליטיקאים: מחרחרי מלחמה, נמאסתם! הציבור בוחל בכם.
אל דאגה, זה לא יקרה. הפוליטיקאים שלנו נרקיסיסטים עד כדי כך – נרקומנים של ציבור, קרא להם מאיר אריאל – שאין סיכוי שיהיו מוכנים להודות שנמאסו על הקהל. הם יעדיפו את האפשרות שהטקסים ייפגעו אנושות על פני האפשרות לוותר מרצונם על איזה "כיבוד" שמקרין מעמד.
האמת העצובה היא שהדיון הזה מיותר. זכרם של הנופלים חולל מזמן. הוא לא אמור להיות מכובד רק יום אחד בשנה, ורק באופן טקסי. הנופלים לא מסרו את חייהם כדי שיכובדו בטקס שנתי. הם מסרו את חייהם כדי שהמדינה הזו תתקיים. הקלישאה "במותם ציוו לנו את החיים" אינה נכונה, כי אף אחד לא יכול לצוות על אדם אחר לחיות. מה שהם עשו במותם הוא לאפשר לנו את החיים. אבל אם יש משהו שאנחנו מצווים בו, ולא מפני שהם ציוו, הוא להיות ראויים לקורבנם. לפעול למען טיפוחה ושגשוגה של המדינה, כך שקורבנם לא יהיה לשווא.
הצו הזה חולל פעמים רבות כל כך בשנים האחרונות. הוא חולל במצעד הפוליטיקאים המושחתים, מכל השבטים וההשקפות: משה קצב ואהוד אולמרט, אריה דרעי וכמה מבכירי ש"ס, בכירי ישראל ביתנו, הרב יונה מצגר ואברהם הירשזון. וכן, גם בנימין נתניהו, שעדיין מתקיים משפט, וגם ויכוח ציבורי, לגבי אשמתו הפלילית, אבל אין ויכוח שהאיש קיבל במשך שנים מתנות לא ראויות משלל מיליונרים מקורבים, ושהוא תבע ותובע כבר שנים רבות עוד ועוד הטבות לצרכיו הפרטיים, ושרק לאחרונה ביקש מבית המשפט ארכה להחזר חובו לבן דודו, וניצל אותה כדי להעביר "חוק מתנות" שישחרר אותו לחלוטין ממימוש הפסיקה.
זכר הנופלים מחולל גם בכל פעם שפוליטיקאי כלשהו מעדיף את האינטרס האישי שלו, או אפילו המגזרי של מצביעיו, על פני טובת המדינה. הוא מחולל, למשל, כשראש ממשלה מעדיף חמש מערכות בחירות, ביטול תקציב וּויתור על לימודי ליבה, גם כשהוא יודע שוויתור על כיסאו יעניק למדינה את היציבות הפוליטית שהיא זקוקה לה כל כך.
וזכר הנופלים בוודאי מחולל בכל שלושת החודשים האחרונים. הוא מחולל כשהממשלה מגישה לכנסת רפורמה משפטית דרקונית, ובכך מכניסה את המדינה לכאוס נוראי. הוא מחולל כשמובילי המהלך מביעים התנגדות לעצירתו לטובת דיאלוג "אפילו לשעה אחת"; וכן, הוא מחולל גם כשחלק ממובילי המחאה פוגעים במודע בכלכלה ובביטחון עוד לפני שהרפורמה אושרה, ובוודאי לפני שהובילה לאיזה חוק דיקטטורי. הוא מחולל כשראש הממשלה אינו עוצר את המהלך, גם כשהוא מודע לכאוס הנורא שהוא יוצר בחברה הישראלית, והוא מחולל גם כשראש האופוזיציה מסרב לקרוא לעצירת הוויכוח על הרפורמה גם בתוך בתי העלמין, ביום הזיכרון.
אז בקשה אחת צנועה מהפוליטיקאים שלנו: אם אינכם מסוגלים לכבד את קורבנם של רבבות החללים שנפלו למען המדינה בכל ימות השנה – לפחות חסכו מאיתנו את הקלישאות על מחויבותכם לזכרם, והצורך להיות ראויים לקורבנם, ביום הזיכרון.
