ואבוא אל ביתי לפנות ערב, והנה בתי יוצאת לקראתי, והדמעות זולגות מעיניה על לחייה הסמוקות השמנמנות: "אבא, אבא, תמר לקחה לי את השרשרת! השרשרת הזהובה, עם הלבבות! אני חייבת אותה לתחפושת, חייבת". מי שגרמה למלאכית הקטנה הזאת להתייפח כך צריכה לשלם. אני דוהר במעלה המדרגות ופורץ כמו הימ"מ לחדרה של המתבגרת. תמר רק רואה אותי ופורצת בבכי: "אבא, זה לא הוגן! הכנתי לנעמה את כל התחפושת, הלכתי איתה לחנות, עיצבתי לה את המצנפת, הכול עשיתי! והיא הבטיחה לי את השרשרת הזאת בתמורה, ועכשיו היא לא מוכנה לתת לי!"
וכך זה נמשך: טיעון, פרכה, תירוץ, קושיה, תזה, אנטי־תזה, "מגעילה!" "מפגרת!", "מטומטמת!", "חד־גבה!", עד שאני מתמוטט על המדרגה האמצעית, רווי תסכול וחוסר אונים, ונזכר בפתגם הערבי: קאד'י אל־אולאד שנק חאלו – "השופט בין ילדים תולה את עצמו".
כל הורה מכיר את החוויה הזאת, ותפקידנו כהורים ברור: לתווך בין ילדינו, ולנסות להפנים בהם את הלקח החיוני לצמיחתם המוסרית וליכולתם להסתדר בחיים: שלא כל האמת נמצאת תמיד בצד שלהם, שהם צריכים להיות פתוחים וקשובים לדעות של אחרים, ושחובה עליהם – לטובת עצמם לא פחות מאשר לטובת הכלל – להתאמץ להבין את נקודת המבט של האחר העומד מולם. וכיצד אנחנו יודעים שהורים רבים נכשלו במשימה חיונית זו בדור הקודם? פשוט מאוד: אנחנו חיים במדינת בישראל של שנת תשפ"ג, מוקפים מכל צד במאות אלפי מבוגרים המתבטאים ומתנהגים כמו ילדים קטנים המשוכנעים שכל הצדק איתם ושהצד השני כולו איוולת ורשע.
הישראלים מסוגלים לחיות בכבוד הדדי. דווקא ה"אליטה" שלנו מתנהגת כמו ילדי הגן
לא עובר יום בחודשים האחרונים שאני לא מקבל עשרות הודעות או שיחות טלפון מעמיתים אקדמיים או מכרים ממקצועות נכבדים אחרים. הם נושאים נאומים מלומדים, מפורטים, מנומקים וברוב המקרים – חייבים להודות – די משכנעים, מי בעד ומי נגד הרפורמה או ההפיכה המשפטית. זה מטריף: כיצד לעזאזל אנשים נבונים וחכמים מסוגלים להגיע למסקנות הפוכות כל כך לגבי אותו אירוע ואותה סוגיה? בהתחלה התרוצצתי ביניהם כמו שאני עושה בין נעמה ותמר, מקבל שוב ושוב "חבטה" ו"חבטה" נגדית.
אבל לאחרונה אני נוקט שיטה קצת אחרת, בניסיון להעריך אם אכן יש לי עסק עם בני אדם בוגרים וחושבים ולא עם ילדים מגודלים. אני משיב לכל אחד מכל צד: "ידידי המלומד! ערמת כאן ערימה עצומה של טיעונים מוחצים למען התפיסה שלך ונגד התפיסה של המחנה השני. השכלתי והושפעתי מדבריך, בכנות! עכשיו, יש לי רק בקשה אחת: אנא תתאמץ בשבילי, ותציין טיעון חזק אחד שתומך בעמדה של יריביך. הראה לי שאתה מבין מהיכן הגישה שלהם נובעת, מה הגורמים להתהוותה, ומדוע היא ייהרג ובל יעבור עבורם. הרי לא ייתכן שחצי עם מורכב ממטומטמים בלי מוח, או ממנוולים בני בליעל הקמים בכל בוקר ושואלים את עצמם כיצד אוכל לחולל הרס ולעולל יגון בקרב בני עמי היום. לא סביר שחצי עם מורכב מסדיסטים אנוכיים סתומים שלא אכפת להם מהמדינה, והחצי השני בדיוק ההפך! אז שוב, אדוני המלומד: תביא טיעון אחד אמיתי ואף משכנע – רק אחד! – בשם הצד השני".
ובכן, אין קול ואין עונה. למעט בודדים, שמגמגמים משהו זערורי ואז מיד מפריכים אותו, הם פשוט אינם מסוגלים. רובם ככולם יודעים שהם לגמרי צודקים ושבני־הפלוגתא שלהם לגמרי טועים וזורעים אבדון. הממשלה ותומכיה יודעים בוודאות שהרפורמה חייבת לעבור, ומשוכנעים בצדקת דרכם עד כדי כך שהם מוכנים להתעלם מדעותיהם של אלפי מומחים בתחומים מגוונים בארץ ובחו"ל, ולתת למדינה המדהימה והניסית שלנו להידרדר לאנדרלמוסיה ולתהום. מתנגדי הרפורמה יודעים בוודאות שמשמעותה השתלטות של הדיקטטורה, ומתעקשים שאין דרך אחרת להסתכל על הדברים, עד כדי כך שהם מוכנים להפקיר את ביטחון המדינה – לחשוף אותנו לטבח ואף להשמדה – רק כדי לנצח בוויכוח!
בני כמה האנשים האלה, שרואים רק צד אחד של המטבע? אלה העולים בכל יום לרשתות החברתיות, לדוכן הכנסת או לדפי העיתונות כדי לחרף ולגדף את אחיהם בני עמם, לייחס למי שלא מסכים איתם את המניעים האיומים ביותר, להתעקש שאין דרך אחרת מאשר הדרך שלהם – בדיוק כמו ילדים בגן! מה קרה לעצתו של אבי הפילוסופיה המודרנית, רנה דקארט, "דה אומניבוס דוביטנדם" – הטילו ספק בכול? מה קרה לתחינתו הנלהבת של אוליבר קרומוול מול נציגי כנסיית סקוטלנד: "בשם מעי ישו, שקלו את האפשרות שאתם טועים!". מה קרה לתמצית החוכמה האנושית על פי סוקרטס: "אני יודע שאני לא יודע"? אפילו פרעה הודה ש"ה' הצדיק, ואני ועמי הרשעים". מי הקשה את לבבכם? שורות שורות של אינטלקטואלים מתבטאים כמו עדר בעד או נגד, ומתייגים במילים "פשיסטים", "אנרכיסטים" ושלל כינויי גנאי את חברי העדר השני.
והרי דברים קל וחומר. אם אם ה"קצפת" של החברה שלנו – פרופסורים, סופרים, רבנים, עיתונאים, משפטנים, מדענים, מנכ"לים, רופאים, אמנים ופוליטיקאים – כוללת כל כך הרבה אנשים המתבצרים בעמדתם הנחרצת שהמחנה ממול מונע אך ורק מטיפשות ומרוע, ולכן אין פתרון מלבד להכריע ולהכניע אותו, אזי מה נאמר על "אזובי הקיר", על ה"עמך"? הם בוודאי על סף שליפת סכינים ומלחמת אחים.
אז זהו שלא. ה"קל וחומר" לא עובד. רוב הישראלים מסוגלים ומעוניינים לחיות בדו־קיום ובכבוד הדדי, כי הם בוגרים. אלה דווקא אנשי ה"אליטה" שלנו, חכמינו ומלומדינו, שמתנהגים ללא לאות כמו ילדים בגן. מי שמסכסכים בינינו בוקר וערב אלו הם ה"מנהיגים" שלנו, שמשסים אותנו זה בזה ואינם מאפשרים לנו לחיות בשלום בארצנו. יותר מזה: הסכסכנים האלה מעיזים להוקיע את מי שאינו שש אלי קרב, את מי שזוכר שאנחנו העם הקטן ביותר בעולם, המוקף באינספור אויבים, ולכן רצוי מאוד שלא נהפוך לאויבים של עצמנו. "איך אתם לא נוקטים עמדה", הם נוזפים, "איך אתם מעזים לעמוד בצד, הרי העניין בנפשנו!"
יש להשיב להם: עם ישראל זקוק היום לא לילדים הפוגעים זה בזה ומשוללים כל יכולת לדון את אחיהם לכף זכות. עם ישראל זקוק להורים אחראים, שמתאמצים להבין את הפחדים והצרכים של כל ילד ולגרום לו להבין את הפחדים והצרכים של אחיו־יריביו; כאלה שדואגים לאחות קרעים ולהנמיך להבות; כאלה שזוכרים מדוע באנו לכאן ולמען איזו מטרה בנינו פה מדינה בדם ויזע ודמעות.
וזה מביא אותנו להשוואה האחרונה בין משפחותינו למדינתנו. כל הורה רוצה שילדיו יאהבו זה את זה, שיתמכו זה בזה, בקצרה: שינהגו כמו אחים. הבעיה היא שילדים לא מרגישים כך. הורים ניגשים למלאכת בניית המשפחה בתחושת התרגשות ומסירות, ורואים בכך משאת נפשם ותכלית חייהם. ילדים, לעומת זאת, לא בחרו להיוולד, ומטבע הדברים אינם חדורי אותה תחושת ייעוד בנוגע לחשיבות המשפחתיות. הם אינם רוחשים נאמנות עמוקה לאחיהם, ובהרבה מקרים רואים בהם מכשול ומטרד. זהו תפקיד ההורים להוביל את ילדיהם לעבר הערכת הנס הגדול שנקרא אחווה.
והנמשל? המייסדים הציונים – ההורים של מדינת ישראל – חלמו ופעלו כדי שנחיה כאן יחד, ואפילו שנראה זה בזה בני משפחה, כראוי למי שעברו יחד במהלך אלפי שנים את כל מה שעברנו יחד, כראוי למי שלהבות התופת התיכו וריתכו אותנו לגוף אחד חבול לנצח נצחים. כך תכננו המייסדים, אלה שהביאו אותנו לכאן ובנו לנו בית לאומי.
אולם הדורות הבאים של הישראלים כבר נולדו כאן, ומבחינת רבים מהם, הם גרים כאן יחד במקרה. אין ייעוד משותף, אין משפחתיות, יש רק יריבות מתמדת כדי להשיג נתח כמה שיותר גדול על חשבון האחרים. לשווא אני אומר לתמר: "כשאת משפילה את אחותך, את מחלישה את כל המשפחה, ואת עצמך גם". לילדים אין אוזניים לאמירות כאלה. לשווא אני אומר לכל כך הרבה מעמיתיי: "כולנו באותה סירה, אם אתה מחורר מתחת למושבך, היא תטבע וכולנו נמות!". לישראלים רבים מדי אין אוזניים לאמירות כאלה. הגיע הזמן להתבגר.
פרופ' זאב מגן הוא ראש החוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר־אילן
