לא היו ימים יפים למגילת העצמאות כימים אלו של מחאה נגד הרפורמה המשפטית. אירועי החתמה המוניים על המגילה, הצגתה במקומות ציבוריים, אזכורים אינספור בנאומי עצרות המחאה, ואפילו הצעה לעגן אותה, בשלמותה, בחוק יסוד, כפי שהציע ראש האופוזיציה לפיד. אך מה בעצם מפעים כל כך את מתנגדי הרפורמה בטקסט ההיסטורי שבקרוב ימלאו לו 75?
התשובה נעוצה בכחמישים מילים בפסקה ה־13 במגילה: "מדינת ישראל… תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונות מגילת האומות המאוחדות".
הפסקה הזאת, פחות מעשירית מהמגילה כולה, נתפסת בקרב ישראלים רבים כטקסט מכונן, צוואה רוחנית־מוסרית של האבות המייסדים, המבססת את אופייה הדמוקרטי והליברלי של המדינה. הגדיל לעשות נשיא בית המשפט העליון לשעבר פרופ' אהרן ברק, שטען במאמר אקדמי שבית המשפט רשאי לפסול חוקי יסוד אם אינם מתיישבים עם מגילת העצמאות.
האם הפסקה הזאת אכן חשובה כל כך? האם מנסחי מגילת העצמאות באמת ראו במגילת הזכויות הקצרה הזו טקסט מכונן? דומה שאת המפתח לתשובה אפשר למצוא אם קוראים בעיון את המגילה ובודקים מה היה באמת חשוב למנסחיה להדגיש.
בשלוש פסקאות מאזכרים מחברי מגילת העצמאות את החלטה 188 של עצרת האו"ם מ־29 בנובמבר 1947 כמקור סמכות חוקי להקמת המדינה. אזכור נרחב כל כך מצביע על החשיבות שיוחסה בזמן אמת להחלטה, המעגנת את מחויבות משפחת העמים לאפשר את הקמת המדינה. ואולם, החלטה 181 מטילה חובות גם על המדינות שהיו אמורות לקום לפי התוכנית. אחת מהן הייתה לפרסם עוד לפני העצמאות הצהרה מיוחדת שתכלול התחייבות להגנה על המקומות הקדושים לכל הדתות, הבטחה של חופש המצפון וחופש הפולחן, איסור על כל אפליה בין תושבי המדינה מטעמי דת, גזע, שפה ומין ועוד.
נשמע לכם מוכר? זהו בדיוק תוכנה של הפסקה החביבה כל כך על השמאל הישראלי. הפסקה הזו נכללה במגילה בגלל עילה משפטית־דיפלומטית גרידא: רצון למנוע התנערות של מדינות העולם מהחלטת החלוקה. הניסיון להפוך אותה למגדלור מוסרי וערכי שהציבו לנו חותמי המגילה חוטא לאמת ההיסטורית ולנושא המרכזי של המגילה, זכותו הטבעית של העם היהודי למדינת לאום בארצו.
